רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

מדוע אי אפשר לדבר על פוליטיקה ולהישאר רגועים?

ז׳ בשבט ה׳תשס״ט ז׳ בשבט ה׳תשס״ט 01/02/2009 | מאת אמונה ברוורמן

האם ניסיתם פעם "לדבר" על פוליטיקה עם חברים? בלתי אפשרי, נכון? מה גורם לאנשים רציונליים בדרך כלל, להיות כל כך עיוורים מבחינה רגשית כשמגיעים לנושא הרגיש הזה?

האם ניסיתם פעם "לדבר" על פוליטיקה עם חברים? בלתי אפשרי, נכון? הרוחות מתלהטות, נזרקות מילים קשות. נראה שהסובלנות וההיגיון נעלמים מהשטח.

למה? מה גורם לאנשים רציונליים בדרך כלל, להיות כל כך עיוורים מבחינה רגשית כשמגיעים לפוליטיקה? למה לא יתכן שלכל אחד מהצדדים הפוליטיים יש גם נקודות חזקות (כן, תאמינו לי, לכל אחד יש כמה) וגם נקודות חלשות (כן, גם למפלגה שלכם יש כמה כאלה!)? השאלה הזאת הציקה לבעלי ולי כשראינו מודעת בחירות דוחה במיוחד.

ובכל זאת, הגישה הזאת אינה שמורה לפוליטיקה בלבד. מה בקשר לספורט? איך אתם מסבירים את כמות הזמן, האנרגיה והרגשות שמושקעים בקבוצת הכדורגל האהודה? ידוע שבאנגליה אוהדי קבוצות הכדורגל השונות פוגעים זה בזה בסיום המשחק. אנשים מבססים את האושר שלהם על איך הקבוצה "שלהם" תנצח את קבוצת היריב החלשה יותר. אני מכירה איש עסקים מוכשר ומבריק שמשתתף בכל המשחקים של בית"ר ירושלים, בבית ומחוץ; הם המושא לרגשותיו העמוקים ביותר.

כיצד אתם מסבירים את הגישה והתגובות האלה? אני חושבת שיש לי תובנה קטנה, שמבוססת על התנסות בתחום שונה לחלוטין, אשר חוויתי לאחרונה.

לבת שלי, שחיה עם משפחתה הצעירה מעבר לים, יש ידידה טובה שילדה לא מזמן את ילדה השני. מכיוון שגם בתי חברה טובה, היא השתדלה לעזור לה כפי יכולתה. היא ביקרה אותה בבית החולים; היא אפתה ל"שלום זכר" (אירוע שנערך בשבת שלפני הברית); היא הכינה סעודה לשבת הראשונה שלה בבית... ידידתה אסירת התודה העירה שההורים שלה אמורים לטוס אליה בקרוב, ומכיוון שהם גרים קרוב אלינו, ישמחו לאסוף מאיתנו דברים ולהביא איתם כל מה שהיא רוצה בשביל התינוק שלה, הנכד שלי.

מתוך רגישות לצרכי האריזה של האנשים, מילאתי שקית נרכסת גדולה בכמה פריטים – 2 סוודרים, כובע אחד ואפודה אחת. אולי זה נשמע הרבה, אבל הם היו מיועדים לתינוק בן 5 חודשים, אז אתם יכולים לדמיין את גודל הבגדים.

משפחתה של החברה הייתה אדיבה במיוחד. "אני אקח מה שאוכל", אמרה האמא שלה. "בעלי יביא את השאר כשיטוס כמה ימים אחריי".

"נפלא, תודה רבה", אמרתי, והסעתי את זה לבית שלהם.

בסוף, לאמא שלה לא היה מספיק מקום אז היא לקחה איתה רק את הסוודר (סוודר אחד? נסו לדמיין בבקשה קוראים יקרים, את הגודל של סוודר לתינוק בן חמישה חודשים! היא יכלה להכניס אותו לכיס, אבל לא משנה...). קצת הופתעתי אבל עדיין נשאר האבא. מזג האוויר התחיל להצטנן והבת שלי חיכתה מאוד לבגדים החמימים האלה.

ואז האבא התקשר: "מצטער", הוא אמר בכנות רבה, "אבל פשוט לא נשארה לי אפילו טיפת מקום" (שאני אזכיר לכם שוב את גודל הפריטים?). "בבקשה בואי וקחי בחזרה את הדברים."

נפגעתי. אחרי כל מה שהבת שלי עשתה? אחרי שהם הציעו? עכשיו אני צריכה לגרור את עצמי שוב כדי לקחת את הדברים בחזרה! לא הצלחתי להתגבר; נפגעתי באמת וכעסתי.

עד שבעלי העיר לי שכפי הנראה השקעתי במקרה הזה, בתקרית המינורית הזאת, יותר מידי רגש באופן פרופורציונלי. טבעו השולי של המקרה, לא נראה מתאים לכל הרגש שפרץ בעקבותיו. זאת הייתה התמרמרות ברמה שאמורה להישמר לפשעים נגד העם היהודי.

מה קרה כאן? ואז הבנתי. התגובה שלי לא הייתה קשורה ישירות לפרטיו הספציפיים של הסיפור. זאת הייתה הנקודה שעליה שפכתי את כל הדאגות והתסכולים שלי – דאגות לגבי אחד הילדים, לחץ בגלל המצב הכלכלי, מתיחות עם בן הזוג – כולם נותבו לעבר המטרה החיצונית הבטוחה הזאת. יכולתי לכעוס על המשפחה ההיא ולהירגע לגבי שלי. יכולנו אפילו להתאחד על ידי הכעס המשותף שלנו.

במקום להפנות את הכעס שלנו פנימה, אנחנו מוצאים אובייקט חיצוני בטוח

זה, כך נראה לי, מסביר את נושא הספורט והפוליטיקה. כל תקוותינו וחלומותינו, תסכולינו וטרדותינו יכולים להישלח דרך המפלגה או הקבוצה שלנו.

במקום לצעוק על הבוס או העובדים שלנו, במקום להתפרץ על בן/בת הזוג או הילדים שלנו, במקום להפנות את הכעס שלנו פנימה, אנחנו מוצאים אובייקט חיצוני בטוח. וכך, הרגשות חסרי הפרופורציה, ההתלהטות כלפי אלה שעמם אנחנו לא מסכימים, צומחים באופן מעוות. ובכל זאת, זה עדיף על האפשרות השנייה...

אולי זה לא כל כך גרוע לנצל את ההזדמנות הזאת לפורקן רגשי. אבל אולי, אם תהיה לנו קצת פרספקטיבה, קצת הבנה מאיפה כל זה מגיע, נוכל לשמור מעט על איזון. נוכל לאהוד את הקבוצה שלנו בלי לחוש צורך לזלזל בשחקני הקבוצה הנגדית. נוכל לשכנע עבור המפלגה שלנו מבלי לפגוע בצד השני.

יתכן שניקוז אגרסיביות ורגשות שליליים אחרים דרך ספורט ופוליטיקה יכולים להיות בריאים – אבל רק עד לנקודה מסוימת. כאשר כל מי שסובר אחרת מאיתנו הופך להיות "רע" או "לא רצוי" או "לא שווה", סימן שעברנו את הקו האדום.

חברים וקרובים צריכים להיות מסוגלים לנהל דיון באופן ידידותי ואינטלקטואלי על דעתם הפוליטית. אחרי הכל, אם אנחנו לא מסוגלים, מי כן? אנחנו צריכים להיות מסוגלים לשוחח כך גם על קבוצות ספורט. ואם לא, סימן שבאמת איבדנו פרופורציות והשקענו במקום הלא נכון והלא ראוי את רגשותינו. אנחנו זקוקים לרענון קצר, תזכורת שכולנו נבראנו בצלם א-לוהים.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן