כולם יודעים שחירות טובה מעבדות, שאהבה טובה משנאה, רחמים טובים מאכזריות, סובלנות טובה מקנאות עיוורת. לא תמיד ברור לנו מאיפה בדיוק אנחנו יודעים את כל זה, ובכל זאת, באופן מסתורי כלשהו, אנחנו יודעים את זה בוודאות.

עיתונאי אמריקאי העלה בטורו האישי נקודה חשובה ואמיתית: "המורכבות הגדולה מתעוררת כאשר אנחנו חייבים להגן על ערכים שהעולם אינו מקבל באופן אוניברסאלי – כשאנחנו מגיעים למקום בו אנחנו חייבים לא להיות סובלניים על מנת להגן על הסובלנות, או חסרי רחמים כדי להגן על הרחמנים, או לשנוא כדי להגן על מה שאנחנו אוהבים."

בעוד שחלקה השני של הפסקה מעלה סוגיות שמטרידות כל אדם חושב ואכפתי, אין כאן מחשבה חדשה. המדרש (תנחומא) אומר בשם רבי אלעזר: "כל שנעשה רחמן על האכזרי, לסוף נעשה אכזר על הרחמנים".

אנחנו חייבים לעשות הפרדה, לא הכל אותו הדבר. לא כל האנשים, לא כל המצבים, זהים. בתפילת שחרית, אנחנו מודים לה' על שנתן לנו את היכולת להבדיל; על היכולת להבחין בין היום על ההזדמנויות והאתגרים שהוא מציב לנו, לבין הלילה על איכויותיו הייחודיות.

נוסח ההבדלה, שאנו עורכים עם צאת השבת, משבח את השוני בין הקודש לחול, בין האור לחושך, בין ישראל ליתר העמים, בין השבת לשאר ימות השבוע.

ההבדלים חיוניים להבנה שלנו, ועל כך אנחנו מודים. אנחנו לא חושבים שצריכים להיות טובים לכולם, משום שאנחנו לא יכולים להבחין בין הרע לטוב. אלכסנדר סולז'ניצין הזהיר מ"אווירה של בינוניות מוסרית, שמשתקת את דחפיו האציליים ביותר של האדם."

כשאנחנו מתייחסים לאכזרי אנחנו לא מתכוונים לאויבים אישיים (זה לא קשור לשכן המעצבן שלך)

אנחנו מאולצים לתרגל את היכולת שלנו לעשות אבחנה עדינה ולהגיע להחלטות. יש צורך בשיקול דעת זהיר ובחוכמה, כדי להגדיר למה אנחנו מתכוונים במלה 'אכזרי', ועוד יותר כדי ליישם את העקרונות האלה. נקודה חיונית להבהרה היא שכשאנחנו מתייחסים לאכזרי אנחנו לא מתכוונים לאויבים אישיים (זה לא קשור לשכן המעצבן שלך), אלא לאויבי עם ישראל והערכים שהוא מסמל.

הדוגמה הקלאסית היא סיפורם של שאול המלך ואגג העמלקי. ה' עצמו ציווה על שאול להרוג את כל בני עמלק, אבל הוא ריחם על המלך שלהם. הוא חס על חייו. וביום החיים היחיד שנוסף לו, אגג הביא לעולם ילד שהיה אבי אבותיו של האויב המר ביותר שקם לעם ישראל בהיסטוריה – המן הרשע המוכר לנו מפורים.

סיפור זה מזהיר אותנו מפני התוצאות ההרסניות שיכולות לבוא מרחמים שלא במקומם. אולי אתם חושבים שהעולם השתנה מאז, שהיום בני האדם שונים. אז אשתמש בדוגמא בת ימינו, אלכסנדר סולז'ניצין התייחס בנאום שמסר בהארווארד בשנת 1978, להתרחשויות המזוויעות בקמבודיה: "...חברי תנועת ההתנגדות למלחמה, מצאו עצמם בסופו של דבר מעורבים בבגידה במדינה המזרח אסייתית, ברצח עם ובסבל שנכפה היום על 30 מילון איש שם. האם הפציפיסטים המושבעים האלה שומעים את האנחות העולות משם? האם הם מבינים את האחריות שלהם היום? או שהם מעדיפים שלא לשמוע?"

ואולי, אחרי הכל, אכזריות אינה המלה הנכונה. מחיית הרֶשע היא בעצם לא אכזרית, אלא כפי הנראה מעשה החסד הגדול ביותר שיכול להיות.