אתמול, באמצע הכנת שיעור, הטלפון צלצל. בדיוק הייתי באמצע הרחבת הרעיון שצריכים לחיות כל יום כאילו הוא היום האחרון בחיים, ופירטתי כיצד זה משפיע על האישיות וההתנהגות שלנו. ניגשתי לטלפון, כי היה לי קשה להתעלם מצלצולו העקשני, אם כי הייתי שקועה עדיין במחשבותיי.

זאת הייתה התרמה טלפונית. כל כך כעסתי על ההפרעה. הייתי כל כך מתוסכלת מהחדירה לרשות הפרט ולזמן הפרטי שלי, וכל כך מוטרדת משבירת רצף החשיבה שלי, שבקושי הקשבתי לפני שאמרתי: "מצטערת, אני לא יכולה לעזור לכם", והחזרתי את השפופרת אל כנה (תאמינו לי, זה נשמע הרבה יותר עדין ממה שזה היה באמת).

אבל שמעתי מספיק כדי לדעת שהבקשה לכסף הגיעה מארגון שמספק אוכל למעוטי יכולת. בדמיון יכולתי להשלים את מה שלא שמעתי – את העוני, החולי, הבתים השבורים...

שמעתי מספיק כדי להבין את האירוניה בתגובתי – ולחוש בושה ונכלמת.

הייתי כל כך שקועה בעיבוד הרעיונות הנעלים האלה, שלגמרי איבדתי קשר עם המציאות. שכחתי שבצד השני של הקו נמצא אדם

הייתי כל כך שקועה בעיבוד הרעיונות הנעלים האלה, כדי שאוכל לשתף בהם תלמידות נלהבות; כל כך מודעת לערכו של התוכן (ולשכר על מסירתו!), שלגמרי איבדתי קשר עם המציאות. שכחתי שבצד השני של הקו נמצא אדם - ממשי עם רצונות ורגשות – שבשיא החופשיות התנהגתי אליו בצורה דוחה.

ומה היה חטאו? הוא ניסה לאסוף כסף למשפחות נזקקות, משפחות שהייתי אמורה לרצות לעזור להן, משפחות שאני באמת רוצה לעזור להן – אילו רק הייתי טורחת להקשיב.

אבל הייתי יותר מידיי עסוקה... הייתה לי עבודה... והוא דיבר כל כך לאט... הוא אפילו לא ביטא את השם המשפחה שלנו נכון... ניסיתי להצדיק את חוסר העניין שגיליתי.

לא הצלחתי לשבת שוב כדי לסיים את הכנת השיעור. המעידה שלי רדפה אותי, מלגלגת על יהירותי, על ההנחה שאני ראויה למסור לאחרים רעיונות על מטרות ומידות חשובות.

כמה טוב שבדיוק עסקתי ב"שוב יום אחד לפני מיתתך", ועל ההבנה שלשם כך אנחנו צריכים לחזור בתשובה כל יום, משום שאף אחד לא יודע מתי הוא ימות. כמה טוב שלמדתי דווקא את הקטע הזה מתוך התורה שבעל פה - משום שכעת אני יודעת בדיוק כיצד לתקן את השגיאה שלי – וכיצד למנוע אותה בעתיד.