התקשרתי לא מזמן למשרד מסוים, ונעניתי על ידי הפקידה - בחורה צעירה שאני מכירה. "היי אמונה, מה נשמע?" היא שאלה. "תודה אמונה. אני אעביר את ההודעה", הבטיחה.

ובכן, בימים טרופים אלה, ראוי בהחלט להחמיא על כל מאמץ להעניק שירות טוב ללקוח, ומבחינה זו מגיע לבחורה הזאת 10+ על ידידותיות. עם זאת, היא בסך הכל בת עשרים וקצת, בגיל של הבנות שלי (וכנראה אפילו צעירה מחלקן). ממש לא אגזים אם אומר ש'הייתי יכולה להיות אמא שלה'.

אז אולי זה מסביר למה אני מרגישה לא נוח עם זה שהיא קראה לי בשמי הפרטי. זה נשמע לי קרוב מדי. "את עושה רושם מצוין," רציתי להגיד לה, "אבל ממתי נהיינו באותה רמה? חברות?"

תקראו לי מיושנת, אבל כשאני גדלתי כל ההורים של החברים שלי היו גברת ואדון – והם עדיין כאלה... אפילו אם הם היו רוצים אחרת. זה ממש לא עניין של אגו, ואנא, מי שלא מכיר אותי... אל תדמיינו אותי כאישה זקנה וכבודה שמרימה את האף! ובכל זאת נראה לי שכשבני 20 קוראים לבני 50 בשמם הפרטי, זה מעיד על חוסר גבולות ראויים.

אם היא חשה שוות ערך לאדם שגילו כפול משלה, היא לא יכולה להרגיש כמה שהיא עדיין צריכה ללמוד ולגדול.

השאלה איננה אם מגיע לי הכבוד, והנושא הוא, במידה רבה, האישיות שלה. לא נראה לי שטוב לבחורה הזו לקרוא לי בשמי הפרטי. אני חושבת שזה מבלבל את ההבנה שלה לגבי עצמה. אם היא חשה שוות ערך לאדם שגילו כפול משלה, אז היא לא יכולה להרגיש כמה שהיא עדיין צריכה ללמוד ולגדול. אם היא חשה שוות ערך לאדם שגילו כפול משלה, היא לא תדע להעריך נכון את החוכמה והניסיון.

זה מוביל להפחתת הכבוד לעבר ולאלה שקדמו לנו.

וברמה האישית, לי זה נשמע צורם. אני לא מעמידה פנים שאני צעירה יותר ממה שאני. אני מתלבשת בהתאם לגילי ומנסה להתנהג בהתאם. אשמח למלא תפקיד אימהי בחייה של הנערה הזאת. אבל ידידות אמיתית – זה לא שייך. יותר מדי שנים, יותר מדי עבר, חיים ארוכים יותר ורחבים יותר.

למען האמת, גם היא לא מעוניינת בזה. היא לא חושבת באמת שאנחנו ידידות. פשוט, אף אחד לא לימד אותה את החשיבות של ההבדלים האלה. אף אחד לא לימד אותה באמת לכבד מבוגרים – ושחלק מהכבוד נוצר מתוך דיסטאנס.

אולי אלה ספיחים של "אל תבטח באף אחד מעל 30" משנות הששים. אולי זאת תוצאה של הורים שלא מבינים את תפקידם האמיתי מול ילדיהם, ולכן לא מעבירים לילדים את המסר שמבוגרים אחרים הם לא חברים שלהם. אני לא יודעת מה השורש, רק רואה את התוצאה במערכות יחסים מעוותות, יהירות וחוסר גבולות ראויים.

אנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו – בכל הגילאים – לדבר אל מבוגרים בכבוד. למען ילדינו, אם לא למען המבוגרים שאליהם הם מדברים.

אם לא נעשה זאת, כולנו נפסיד. בינתיים, אני לא אתקשר למשרד ההוא כשהבחורה המדוברת עובדת שם... עדיין לא מצאתי את הדרך האדיבה והמנומסת לומר לה: "בשבילך, חביבתי, גברת ברוורמן."