תשמעו בדיחה:

 

שמוליק שהיה יהודי שומר מצוות וגם גאון פיננסי לא קטן עזב את ברוקלין לטובת הצעת עבודה כסגן נשיא של חברת ברוקרים ידועה במדינת יוטה שידועה כמדינה של המורמונים.

 הלחץ על הנשיא היה חזק מכיוון הדירקטוריון: "לא יכול להיות שיהודי ינהל לנו את העסק. אנחנו אנשים דתיים כאן", אמרו לנשיא החברה.

הנשיא לקח את שמוליק הצידה לשיחת מוטיבציה והסביר לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שהוא חייב להתנצר אם הוא רוצה להמשיך להחזיק במשרה המכובדת הזו שגם באה עם משכורת בת שש ספרות.

לשמואל לא הייתה ברירה . עם כל הקושי שהיה לו להתנצר, לא היה יכול לאבד משרה כזו. הוא בא הביתה ואמר לאשתו "מיום ראשון אנחנו מתחילים ללכת עם הילדים לכנסיה ".

וככה עברו כמה חודשים טובים ואשתו לא הפסיקה להציק לו על הנושא ואמרה לו: "זה קשה לי ככה, אני מתגעגעת לשבת, להדליק נרות, קידוש, חגים. כסף זה לא הכל שמוליק..."

וככל שהציקה לו כך גברו על שמוליק מיודענו ייסורי המצפון שלו.

עד שיום אחד בא לנשיא החברה שלו ואמר לו "תראה, אני לא יכול להמשיך ככה אני כולי אכול ייסורים מבפנים, כסף זה לא הכל, ואני לא ישן בלילה מזה וגם אשתי לא. נולדתי יהודי ואני רוצה למות יהודי. אם אתה רוצה שאתפטר, אני אתפטר ".

הנשיא הביט עליו בתדהמה ואמר לו "שמע סמואל לא ידעתי שזה כל כך קשה לך, חשבתי שזה עניין של מה בכך להמיר דת. אתה יודע מה, תישאר אצלנו בעבודה ותהייה יהודי כרצונך. אני אטפל בשאר".

חזר שמוליק הביתה שמח וטוב לב , רץ לאשתו שישבה על הכורסא מול הטלויזיה וצפתה בתכנית של ריקי לייק ואמר לה:

``צפורה, לא תאמיני, קרה לנו נס, אנחנו חוזרים להיות יהודים, זה בסדר דיברתי עם המנהל והוא משאיר אותי בעבודה".

ציפורה הביטה עליו בעיניים יורקות אש ואמרה לו "תגיד, אתה השתגעת?"

ושמואל, הביט עליה המום ואמר לה: "אבל חשבתי שזה מה שאת רוצה כל הזמן. כל הזמן בכית לי – מה, את לא רוצה להיות יהודיה בחזרה??? שאל.

ציפי, הביטה עליו עצבנית עוד יותר ואמרה לו: "בטח שאני רוצה ...

אבל עכשיו??? שבועיים לפני פסח??"

 

שלושה שבועות לפני החג ותחרות ההספקים בעיצומה:

הפרידמנים כבר גמרו עם חדרי השינה, אצל כהן כבר סיימו את כל הארונות בבית, ואצל המימונים נשאר רק המטבח...

לניקיון החיצוני הזה, יש השפעה על ההתחדשות הפנימית שהולכת נהדר עם האביב המפציע בחוץ.

עקרת הבית היהודיה רוצה לחוש על בשרה את היציאה מעבדות לחירות. אי לכך, המהדרות מתחילות כבר בט"ו בשבט, והמאחרות בפורים את השעבוד המצרי – הידוע בכינויו "הניקיון השנתי לפסח".

אז מה יש לנו שם?

ארונות, כיסי הבגדים, שטיחים וילונות, תריסים ושיא הכיף – הפאנלים.

אז נכון, למתבונן מן הצד נראה כאילו אנחנו סובלות (מה גם שאנחנו מאד נהנות לקטר על זה...) אבל הניקיון החיצוני הזה, יש בו השפעה על ההתחדשות הפנימית שהולכת נהדר עם האביב המפציע בחוץ.

הנה רק השבוע עשו את דרכן אל פח האשפה השכונתי עשרות מחברות משנות התיכון שלי ואיתן הידיעה שאף פעם כבר לא אחזור לכבוש את ספסלי בית הספר, למרות שיש את הימים הללו בהם כל מה שהייתי רוצה הוא לשבת כתלמידה צייתנית ולסכם סיכומים על ימי השלטון העותמני.

אליהן הצטרפו גם מגוון בגדים שבינם לביני מפרידים רק שני קילו, שבעת הקניה היה ברור שירדו ממני כהירף עין אך הפרידה הייתה קשה על שלושתנו (אני, קילו א' וקילו ב').

הוו'ק האורגינלי שקיבלנו לחתונה (עניין של 10 קילו של מתכת יצוקה) הוענק אחר כבוד לחברה, בשלנית דגולה שתמצא בו שימוש מעבר לכלי התופס אבק במטבח.

וכך אחד אחר השני חולק השלל, וביחד עם המחברות, הוו'ק, ועשרות הבגדים שמצאו להם בית חדש היכתה בי המחשבה עד כמה חשוב הסדר הזה. מעבר לאסטטיקה ולנקיון, יש בו התחדשות ותחושת סגירת מעגל – כבר לא נחזור לימי התיכון, כמעט בטוח שלא נשוב למידות של גיל 16 ועם עומס עבודה מטורף, בית וילדים גם לא נתחיל לבשל 'גורמה'.

הידיעות הללו פינו לי הרבה מקום בארון, אך גם בראש ובעיקר גרמו לי לדעת במה השתנתי מהשנה שעברה, בה עדיין הועלו הבגדים המחברות ועוד עשרות פריטים אחר כבוד לארון בתקווה שיעשה בהם איזשהו שימוש.

אז כן, תקראו לי מאזוכיסטית, אבל אני אוהבת לנקות לפסח...

הסדר, הניקיון, הפרידה מהדברים הישנים ובעיקר יכולת ההשלמה הזאת עם מציאות חדשה שמשתנה לנו משנה לשנה – שווה עבורי את כל הניקיון... (אפילו את הפאנלים..).

כעת לא נותר לי אלא לקוות שגם ציפורה מברוקלין תספיק לחוש זאת בשבועיים שנותרו לה.