זה לא טור פוליטי. באמת לא אכפת לי איזה צד של הקשת הפוליטית מוצא חן בעיניכם. למעשה, כמה מידידי הטובים ביותר הם... לא משנה.

אבל אני חייבת לומר שכמה שהתיאור הזה עלול להישמע קיטשי, נאומו של הנשיא בוש בכנסת העלה דמעות בעיניי. נראה שהרבה מאיתנו היו מקווים שחברי הכנסת שלנו יהיו כל כך פרו-ישראליים כמו הנשיא האמריקאי הזה.

בעולם שמגנה אותנו באדיקות רבה כל כך, אנחנו חייבים להכיר תודה לחברים הבודדים שיש לנו, ולהעריך לטובה את האומץ שלהם, את נאמנותם ומחויבותם.

תזכרו שאנחנו לא מדברים על פוליטיקה או דנים במדיניות.

ידידים עלולים לטעות, אבל ידידות היא דבר יקר ומצרך נדיר במיוחד כאשר אתה לא בדיוק הילד הכי פופולארי בשכונה.

"אולי האוכלוסייה של ישראל עולה במקצת על 7 מיליון. אבל כשאתם נלחמים בטרור וברשע, יש לכם כוח של 307 מיליון, משום שארצות הברית של אמריקה עומדת אתכם." זאת הייתה (ועודנה) אמירה חזקה מאוד. נראה שהיא עוררה את חברי הכנסת, וכך היה צריך להיות. מעודד ומרגיע להרגיש שאתה לא לבד. זה נותן עידוד מוסרי. זה מעניק לנו כוח.

אבל מה שהיה אפילו חזק יותר מהצהרת התמיכה הפוליטית של בוש, יותר מעמדתו הבלתי מתפשרת והכרתו בחוסר התועלת של שיחות עם טרוריסטים, ויותר מתוקף הכרתו בחלקנו במלחמה נגד הרשע - היו הצהרות האמונה הדתיות שלו.

האם זכותנו על הארץ ברורה לנו באותה מידה שהיא ברורה למר בוש?

לפי הבנתו (ודבריו) של הנשיא, הקמת המדינה הייתה "הגשמתה של הבטחה עתיקת יומין שנתנה לאברהם ומשה ודוד, מולדת לעם הנבחר, ארץ ישראל."

ואחר כך, "אנשים חסרי לב נטלו חיים וריסקו משפחות. ועדיין, הם לא יכלו לקחת את רוח העם היהודי, והם לא יכלו להפר את הבטחת הא-לוהים."

האם זכותנו על הארץ ברורה לנו באותה מידה שהיא ברורה למר בוש? האם אנחנו נכונים באותה מידה להצהיר על כך בגלוי? למרות שיתכן ויש בינינו חילוקי דעות לגבי מה בדיוק מתחיל את תהליך הגאולה, כולנו מסכימים שארץ ישראל היא מתנה מא-לוהים. או שאולי לא?

בעולם שמזלזל באופן מתמיד בדת ושספרי אתיאיזם הופכים בו לרבי מכר, נקודת מבטו של הנשיא משמעותית במיוחד, מרעננת ואמיצה. לא רק שאנחנו צריכים להעריך את דבריו המשכנעים והישירים, אנחנו גם צריכים ללמוד מזה. אנחנו לא צריכים להשתוחח בינות הצללים (או לכסות את פינו כשאנחנו לוחשים את המלה 'א-לוהים').

אנחנו יכולים לקבל כוח מבוש, ולהעלות בלי חשש את זכותנו הדתית ה'עתיקה' על הארץ. בהסברו המפורסם על הפסוק הראשון בתורה, מסביר רש"י המפרש הדגול, שהתורה נפתחת בהצהרה שא-לוהים ברא את השמים והארץ, וכאשר אנו, בני ישראל, מקבלים את הארץ, נדע שהוא זה שנתנה לנו.

הארץ הייתה ועודנה של הא-ל. הוא יכול לתת אותה למי שהוא רוצה, והוא נתן אותה לנו, בניו – יחד עם האחריות האדירה שנלווית אליה. אין טענה חזקה יותר על הארץ. והנשיא האמריקאי, בנאומו כאן בארץ ישראל, הזכיר לנו את הטיעון, את הזכות ואת החובה שלנו.

הוא עזר לנו להעמיק את גאוותנו, את מחויבותנו ואת תחושת הבעלות שלנו. הוא עודד אותנו להמשיך במשימתנו ולבטוח בא-לוהים. את הנאום הזה הוא היה יכול לשאת בבית הכנסת...

אנחנו צריכים, כמובן, לדעת את זה גם בלי שאדון בוש יצטרך להזכיר לנו. אבל אנחנו רק בני אדם, וגשם ההתקפות התמידי מהעולם סביבנו גובה את המחיר. ואולי לפעמים אנחנו אפילו קצת מתייאשים.

ובכל זאת, כאשר הנשיא אמר שאנחנו "אור לגויים, שמשמר את מורשתם של אברהם יצחק ויעקב", אנחנו כמעט יכולים להאמין לו.