אוהדיה של ג'ין אוסטין מאוחדים בוודאי בדעתם השלילית על גברת בנט, אִמן ההמונית וחסרת הטקט של חמש בנות, שהמטרה היחידה שיש לה בחיים היא לראות אותן נשואות. למי ואיך – זה כבר פחות חשוב. מר בנט – וכמובן בתו אליזבט – שותפים לבוז של הקוראים.

וגם אני - עד לא מזמן. עד שבחנתי את החיים שלי. עד שהבנתי מה באמת נדרש מאיתנו כהורים. למרות שאני סולדת בהחלט מהשטחיות שלה, ולא יכולה לסלוח על יחסה לאמהוֹת ולבנות אחרות (גישה של 'קודם אני' – ההיפך מההשקפה היהודית, שמקדימה תפילה למען בנו של הזולת לתפילה על הבן שלנו), ולמרות שאני תוהה על העדר נקיפות המצפון והעקרונות שלה כשמדובר בהתנהגותם של צאצאיה - בכל זאת מצאתי בה נקודה להזדהות.

כאם למספר לא מבוטל של בנות, אני יכולה להתחבר לרצונה העז ולמאמציה להשיא את בנותיה (וגם את הבנים כמובן). אני מבינה שלמרות שהמטרה האמיתית היא לגדל בני אדם שיהוו דמויות למופת בקשר שלהם עם בוראם ועם העולם הסובב אותם - הורים (כן, גם אבות) מרגישים כאילו עבודתם לא תושלם עד שיראו את ילדיהם מקימים בתים משל עצמם (גם אז היא לא מסתיימת, אבל בואו נשאיר לעצמנו כמה אשליות מתוקות).

לא משנה מה בדיוק הרמה הדתית של כל אחד מאיתנו, כולנו מאוחדים בתפילות למען אושרם של ילדינו, ובשאיפה לראות אותם מקימים בית עם המיועד/ת להם.

מערכת ההיכרויות הדתית מפעילה על ההורים לחץ רב ואחריות למצוא את השותף המיועד לילדיהם (והם עלולים למצוא מדי פעם את עצמם, כמו הגברת בנט, דוחקים בילדיהם לקבל את ההצעה הסבירה הראשונה ולהתחתן מיד!). אבל נראה לי שכל ההורים, מכל הזרמים, מכירים את העול הזה ומרגישים אותו היטב. אפילו אם לא הם אלה שצריכים לברר ולקבוע את הפגישות, הם עושים השתדלויות אחרות, והנושא הזה כל הזמן מזמזם בירכתי מוחם. כל האמהות והאבות מודאגים מההיבט הקריטי הזה בעתיד ילדיהם.

זאת לא שאלה של מה צריך או מה נכון. זה פשוט מה שזה. זה בא עם הילדים. ולפעמים זה יכול לטרטר ממש את האמהות היהודיות. לא משנה מה בדיוק הרמה הדתית של כל אחד מאיתנו, כולנו מאוחדים בתפילות למען אושרם של ילדינו, ובשאיפה לראות אותם מקימים בית עם המיועד/ת להם. אולי אנחנו לא חיים באנגליה של המאה ה-19, שם גורלה של נערה שלא נישאה היה חיי שפחה חרופה בביתו של קרוב נשוי או משרה של אומנת. ובכל זאת – החלומות והשאיפות שיש לנו לגבי בנותינו (ובנינו) לא כל כך שונים משלהם.

ההבדלים ביני לבין הגברת בנט

ואחרי כל זה, הנה הנקודה בה עלינו להעמיד את הגברת בנט במקומה ולסגור את הספר. למרות המאמצים הרבים שאנחנו משקיעים, התוצאה בסופו של דבר נמצאת מחוץ לשליטתנו. זהו תחום בחיים שבו פועלת יד ה' בצורה גלויה במיוחד. חשוב שנבין שגם אם לחלק מילדינו לוקח זמן רב מהרגיל למצוא את בני זוגם - גם זאת החלטה של אלוקים, ובינתיים הם צריכים להפיק מעצמם את המקסימום. אני לא מנסה למזער את הכאב שלהם, ומצד שני גם לא חושבת שהם צריכים כל הזמן להצטער. אני רק מציגה את רגשותיהם של ההורים.

בארסנל שלנו בהחלט מצויים כמה כלים שלא היו לגברת בנט. אנחנו לא חיים בעיירה מרוחקת, סומכים על שכנינו ועל התקווה שגבר צעיר ומתאים ישכור את האחוזה הקרובה. יש לנו שדכנים ואינטרנט וחברים וקרובים. יש לנו קהילות בארץ ובחו"ל. אנחנו אנשים שעוסקים בעזרה הדדית.

אבל אחרי שעשינו את כל ההשתדלויות ואמרנו את כל התפילות וקיבלנו את כל הברכות – הכל בידי אלוקים. ואנחנו צריכים לבטוח בו. אנחנו צריכים לדעת שהוא לא יעזוב את ילדינו, מכיוון שהם גם הילדים שלו.

שני פסוקים בתורה, שמספרים על הרגעים המכריעים בתהליך היכרותם של אבותינו הקדושים, מתארים את הגישה הראויה והנכונה. בבראשית כד, טו כתוב: "והנה רבקה יוצאת". אחר כך בפרק כט פסוק ו': "והנה רחל בתו באה". הרב מילר לומד מכאן, שבדיוק כפי שבנות אלה יצאו ברגע הנכון, כך 'דוחף' ה' כל אישה (וכמובן גם כל גבר) לצאת, בדיוק ברגע הנכון.

אנחנו יכולים להבין את כאבה של גברת בנט; יתכן אפילו שגם לנו כואב. אבל את הכאב שלנו אנחנו יכולים לווסת בעזרת האמונה בה' והביטחון שהוא אוהב את ילדיו.