כשלמדתי באוניברסיטה, הייתה לי חברה טובה, שנקרא לה במאמר הזה, ענבל. עברו מאז די הרבה שנים, וכבר מזמן אבד הקשר בינינו, אבל הדברים שלמדתי ממנה עיצבו את חיי, את גישתי והתייחסותי לתפקידי כאם.

ענבל נולדה עם זרוע מעוותת. אחרי המרפק היה לה מין גדם קצר ולא יותר – בלי אמה, בלי כף יד, בלי אצבעות.

הזרוע הייתה קטועה, אבל לא חייה של ענבל. לא רק שענבל למדה יחד אתי משפטים, היא גם שיחקה כדורסל וטניס, הציגה ונטלה חלק בפעילויות רבות אחרות. מעולם לא חשבה שהיא לא יכולה. והיא צדקה. היא הייתה מלאת שמחת חיים, תוססת ופופולארית.

והיא גם סיפרה לי סיפור חשוב. פעם, היא יצאה לטיול באירופה, ופגשה בחור צעיר במצב דומה לשלה, אבל עם גישה שונה מאוד לחיים.

בעוד שהוריה של ענבל תמיד סיפרו לה כמה שהיא מיוחדת ושהיא מסוגלת לעשות הכל, ההורים שלו התייחסו אליו כמו אל נכה. הם הרעיפו עליו רחמים ודאגה, אבל לא מוטיבציה, ולא מודעות למה שהוא מסוגל – כי הם בעצמם לא האמינו שיש לו הרבה יכולת או שאיפות או חלומות. הבחור התבזבז על הספה שלו, ללא כל פעילות פיזית, כמו איזו גיבורה חסרת אונים ברומן בריטי עתיק.

זה היה מפגש מזעזע לענבל, ומוסר השכל לכולנו.

יש מקרים רבים שבהם אנחנו צריכים להפגין חמלה, אבל לא רחמים של מסכנות.

לכל אדם יש אתגרים וניסיונות, ואנחנו צריכים להכיר בהם. יש מקרים רבים שבהם אנחנו צריכים להרגיש ולהפגין חמלה כלפי ילדינו (וכלפי עצמנו!), אבל לא רחמים של מסכנות. לא תבוסתנות. רק קבלה עניינית יותר של המציאות הרגשית והפיזית, ואמון רב יותר בפוטנציאל שלנו.

זה מתחיל בנו. אם אנחנו משדרים לילדים שלנו גישה של "מסכנים שכמונו", זה השדר שיעבור אליהם. זה מעיד שאנחנו לא מאמינים בפוטנציאל האישי שלנו, שהרמנו ידיים.

אם קשה לנו לראות כיצד זה פוגע בנו באופן אישי, אולי יהיה לנו קל יותר להבין כיצד זה מזיק לילדים. כיצד זה, כמעט פשוטו כמשמעו, בולם את צמיחתם.

הדבר גם מעיד על חוסר ביטחון ואמונה בא-לוהים. הוא ברא אותנו כך, וככה בדיוק אנחנו צריכים להיות. הוא מאמין שהפוטנציאל שלנו חסר גבולות, שהאפשרויות אינסופיות. הוא מאמין בנו והוא לא טעה כשברא אותנו ככה – האמון שלנו בנו, ובילדינו, צריך להיות עמוק באותה מידה.

כשילד קטן נופל (ואני מדברת על מעידה וחבלה קלה), לפעמים יש מרווח זמן בין הנפילה לדמעות. בין האירוע לתגובה. בינתיים, יבחין הצופה מהצד כיצד בוחן הפעוט את תגובתם של הוריו כדי לקבל מהם רמז. אם הם נראים מבוהלים ומזועזעים, הילד מבין שמשהו גרוע קרה ופורץ בדמעות. אם הם מחייכים ומעודדים להמשיך הלאה, הילד מחייך אף הוא וחוזר למשחקיו. תגובותיהם ויחסם של הילדים משקפים את אלה של הוריהם.

בידינו מונחת הבחירה אם לחזק את רוחם של הילדים או לייאש אותם; לעודד טכניקות התמודדות מתאימות או להיכנע לתחושת אין אונים; להאמין ביכולות והאפשרויות שהעניק להם הא-ל או לדכא אפילו את הרצון לנסות. בין מגוון הברכות שא-לוהים העניק לי, הייתה אותה ידידות רחוקה עם ענבל. והזכות לראות כמה רחב הפוטנציאל האנושי.