התורה אומרת בבירור שהאישה צריכה להיות "עזר כנגדו" של בעלה. הפירוש הפשוט ביותר של הביטוי הזה הוא, שכאשר אמונותיו ומעשיו של הבעל נכונים, היא צריכה להיות לו לעזר, וכשהוא טועה, היא צריכה לעמוד מנגד ולכוונו בעדינות אל הכיוון הנכון.

בשום מקום בתורה לא כתוב שזה צריך להיות גם בכיוון ההפוך. לא חכמי התלמוד וגם לא החכמים שבאו אחריהם מציעים לבעלים לאמץ גישה דומה כלפי נשותיהם. ולמעשה, יש להיזהר מהתנהגות כזאת.

לפעמים אני מספרת לבעלי על חיכוכים שהיו לי עם חברה זאת או אחרת, ועל משהו שהיא עושה שאיננו נכון. "אז למה שלא תגידי לה את זה ישירות?" הוא שואל תמיד (ולא לומד מהניסיון). "שימי הכל על השולחן ותסגרו עניין."

"אצל נשים זה לא עובד ככה", אני מסבירה. "יהיו רגשות שליליים וטינה. אני אזיק יותר ממה שאועיל."

נשים פשוט רוצות תמיכה. אנחנו צריכות להרגיש שאלה שאנחנו אוהבות נמצאים "בצד שלנו", שהתמיכה שלהם "בלתי מוגבלת" ובין אם זה לטובתנו אם לאו, התמיכה הזו היא "לא ביקורתית".

מובן שגם לנשים יש חסרונות, מובן שאנחנו צריכות לצמוח ולהשתנות. אבל זה שבן הזוג (או כל אדם אחר שאנחנו אוהבות או שבו אנחנו בוטחות) מראה לנו את החסרונות האלה - זה רק מזיק. זה פוגע וחותר תחת המוטיבציה והרצון שלנו להשתנות. אנחנו מומרצות יותר לצמוח על בסיס בטוח ויציב של תמיכה ואהבה (אם לומר את האמת, אני חושבת שגם אצל הגברים זה ככה, במידה רבה!).

הדינמיקה ההרסנית הזאת פועלת לעתים קרובות בין בני זוג, בייחוד כשהגבר מנסה לבחון מצב באופן אובייקטיבי. עליו להבין, שכל עוד לא מונח על הכף משהו רציני מאוד, האנליזה הרציונלית היא רק נקודה צדדית. אנחנו רוצות לשמוע, "אני אוהב אותך ואני איתך...ויהי מה!" זה מקרב אותנו ויוצר פתיחות לרעיונות חדשים ונכונות להשתנות.

לביקורתיות ותקיפות יש השפעה הפוכה. אנחנו מתכנסות בתוכנו (כן ג'ון גריי מ"גברים ממאדים...", גם לנשים יכולות להיות מערות!) ללקק את פצעינו, ולחזק את התבניות השליליות של התנהגותנו.

נשים פשוט רגישות יותר. אפילו אני, שמתגאה ברציונליות שלי, זקוקה לתמיכה סובייקטיבית לחלוטין

הרעיון הזה מתאים לא רק לחיי הנישואין. הוא חל גם על מערכות יחסים בין חברים או בין הורים לילדיהם.

כהורים, אנחנו יכולים (לפעמים) לראות את הילדים שלנו באופן אובייקטיבי. אנחנו מבחינים בהתנהגויות שזקוקות לשינוי. וזה התפקיד שלנו. אבל, כשהילדים שלנו מעורבים באיזשהו מאבק עם מישהו אחר, אנחנו חייבים להטביע את הביקורת שלנו בגילויי תמיכה שופעים. הילדים שלנו, לא משנה מה גילם, צריכים לדעת שאנחנו מאמינים בהם ועומדים לצדם. הורים שבאופן קבוע מצדדים בבני המשפחה האחרים או בחברים או במוכר מהמכולת, כנגד הילדים שלהם, לא רק מזיקים לביטחון העצמי של ילדיהם אלא מעוררים ניכור.

נשים רגישות יותר. אפילו אני, שמתגאה ברציונליות שלי (זה בסדר להצהיר על זה בפומבי?), נרתעת מכל רמז מועיל לשינוי ההרגלים שלי, וזקוקה לתמיכה סובייקטיבית לחלוטין. אני חושבת שזה צרוב ב'תוכנה' שלנו. נשים רוצות – וצריכות – אהבה. רק אהבה.

כל שנה בסביבות ראש השנה, בעלי שואל אותי במה הוא צריך להתקדם. ואני מקריאה לו, בתקווה רבה, את הרשימה שלי – כלומר, את הדברים שמפריעים לי בהתנהגותו ואני מבקשת שישתדל לשפרם! אבל אני אף פעם לא שואלת אותו על מה אני צריכה לעבוד. והוא מספיק חכם כדי לא לנדב את המידע.

אני רוצה להאמין שאני לומדת וצומחת, שיש לי מוטיבציה חזקה לעשות זאת, בעקבות קריאת ספרים והאזנה לשיעורים. אני מקווה מאוד שאני באמת עובדת על עצמי ומתפתחת, כתגובה לקול הפנימי השכלי והטוב שלי, קולם של כל הדברים החשובים שלמדתי בכל חיי. אבל ממנו, מבן זוגי היקר, אני צריכה אהבה חסרת גבולות וגיבוי. אני יודעת שהוא בטוח רואה את החסרונות שלי. אבל, שלא כמוני, הוא שומר אותם לעצמו.

אולי נשים צריכות להיות חזקות יותר, פתוחות יותר לביקורת בונה, ופחות תלויות בתמיכה הרגשית מאלה שהן אוהבות. אבל זאת פשוט לא המציאות. אם יש לכם תלונות, פנו אל היצרן.