תרימו יד אם אחד התיאורים הבאים מזכיר לכם משהו:

כל היום נסחבת עם הילד שלכם ממקום למקום. קודם היית צריך להסיע אותו לתנועת הנוער, אחר כך לקניון, ואז, לפינוק מיוחד, לגלידה. בסוף היום הוא מבקש ממך להקפיץ אותו לבית של חבר שלו, אבל אתה כבר גמור מעייפות. ואז הוא צועק: "אתה אף פעם לא מוכן לעשות בשבילי שום דבר!"

קמת מוקדם כדי להספיק למכולת לפני שהתור יהיה ארוך מידי. בסוף יצא שהלכת לשתי חנויות, כי בראשונה נגמר הקורנפלקס שהבת שלך אוהבת. את מקדישה את כל היום לאפייה ולבישול בשביל המשפחה. הבת שלך חוזרת מבית הספר, פותחת את דלת המקרר וטורקת אותה בתיעוב. "אני מתה מרעב. למה אף פעם אין מה לאכול בבית הזה!"

אתה עוזר לבן ה-14 שלך להכין שיעורי בית. אתם עושים עסקה – משחק מחשב חדש תמורת שלושה חודשים של ציונים מעל 85. אתם יושבים על כוס שוקו חם ועוגיות, ומשוחחים על בית הספר ועל החברים שלו. מאוחר יותר באותו ערב הוא מבקש אישור ללכת לישון עם כל החברה, אצל חבר שההורים שלו לא בבית, ואתה מסרב. אתה שומע אותו מתלונן בטלפון כמה שאתה קשוח, אכזרי ושבכלל לא אכפת לך ממנו.

אפשר להוריד את הידיים. זה מה שחשבתי. אפשר להמשיך את הרשימה הזאת בלי סוף, התסריטים האלה חוזרים על עצמם בהמון וריאציות בבית אחרי בית אחרי בית...

זה לא שהילדים רעים. זאת פשוט מציאות החיים ההורית.

התורה אומרת שהחסד האמיתי היחיד שיש, חסד שלא מעורבים בו שום מניעים חיצוניים או ציפיות, הוא לוויית המת. המת לא יכול להחזיר כלום. ואני חושבת שהורות היא חסד מאותו סוג – אי אפשר לצפות לשום תמורה. ואם נקבל את העובדה הזאת, נהיה למעשה הורים טובים יותר – ומאושרים יותר.

אם נקבל את העובדה שאי אפשר לצפות לשום תמורה, נהיה למעשה הורים טובים יותר

בכל התסריטים הנ"ל, מה שהכי צורם לנו כהורים, זאת ההרגשה ש"אני נותן כל כך הרבה וזה מה שמגיע לי לקבל?!" אבל מה אם נוציא את ה"אני" מהתמונה? מה אם ננתק את הנתינה מהקבלה?

התפקיד שלנו הוא לתת. התפקיד שלהם הוא לגדול (אם כי בהדרגה). כשאנחנו מנסים לכפות מערכת מאולצת של סיבה ותוצאה על מה שעשינו קודם ואיך שהם מגיבים אחר כך - אנחנו פוגעים בעצמנו.

כן, אנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו להכיר תודה – לא בגלל שאנחנו צריכים את התודה, אלא בגלל שהדבר חיוני לאישיותם. והם יכולים להיות אסירי תודה ומתוסכלים גם יחד (ואנחנו לא?). הם יכולים להגיד "תודה רבה" שוב ושוב על הנעליים החדשות (ואפילו להתכוון לזה), ובכל זאת להתפוצץ אחר כך כי שכחנו להיכנס לחדר ולהגיד להם לילה טוב.

זה לא אישי. אלה פשוט הילדים שלנו. אם נהפוך את זה לאישי אז נגיע לרגשות אשמה ותסכולים.

לפעמים כשילדים מתחתנים ועוזבים את הבית (רגע שנראה שלעולם לא יגיע בעיני הורים של כמה בני טיפש עשרה!), ההורים מביטים סביב במבוכה. "מה זה היה? כל העבודה ועכשיו הם הולכים." (הם אף פעם לא ממש הולכים, אבל זה כבר נושא למאמר אחר!). כל הנתינה והם עוזבים כדי לבנות חיים משל עצמם. זה טוב, אפילו נהדר. משום שזאת המטרה - לעצב מבוגרים שיכולים לבנות לעצמם עתיד. זה מבלבל רק אם אנחנו מצפים לקבל משהו בחזרה. זה מבלבל רק אם אנחנו מתמקדים בצרכים שלנו במקום בשלהם.

אין דבר מתסכל יותר מחינוך ילדים במטרה לספק את עצמנו ולא אותם. קשה להימנע מזה – גם בקטן וגם בגדול. קשה לא לפתח ציפיות. אנחנו טורחים כל כך הרבה. האם הם לא יכולים לכל הפחות להרים את הגרביים המלוכלכים שלהם?

הם יכולים, והם יעשו את זה. כשיגיעו לגיל המתאים; כשיגדלו; כשיצטרכו.

מובן שאנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו להיות אחראים ולהציב להם גבולות. מובן שאנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו לכבד את הזולת (קרי: אותנו!), אבל אנחנו מוכרחים להיות מציאותיים - ילד שמותיר אחריו שובל נטוש של ילקוט, נעליים וגרביים, בדרכו אל המטבח אחרי בית ספר, לא משחרר שום הצהרה על היחס שלו כלפינו, על חוסר אכפתיות או הכרת טובה שלו או על גישה מזלזלת כלפי הצרכים שלנו. הוא פשוט רעב. הוא שמח לחזור הביתה (ואנחנו רוצים שזה תמיד יישאר ככה) והוא צריך קצת להשתחרר. אחר כך, אפשר להזכיר לו בעדינות שאנחנו מעוניינים בסדר (ואפילו אם גם אז הדברים לא מתקבלים באופן מעשי, בכל זאת אין כאן שום דבר אישי).

הורות זו נתינה – ונתינה ונתינה. אם אנחנו מקבלים משהו בכלל, זו ההנאה לראות כיצד ילדינו הבוגרים מתנהגים בטוּב לב ודאגה, בבגרות ובהכרת טובה, על פי הערכים היהודיים שניסינו כל כך לגלם עבורם.

זה מסע ארוך, והרבה פעמים גם קשה. הוא דורש סבלנות כמעט על אנושית. הוא דורש חוסר אנוכיות כמעט על טבעית. ותמיד, כל הזמן, תפילה. ועדיין, בסופו של דבר, לא היינו רוצים שזה יהיה אחרת.