דרך וודאית לחסל כל מערכת יחסים היא על ידי ציפיות לא מציאותיות. בין אם הציפיות האלה עוצבו מתוך ניסיון החיים במשפחה בה גדלנו, על פי זוג טלוויזיוני או הוליוודי 'מושלם', או סתם מתוך הדמיון שלנו - אם הן לא מחוברות למציאות, אנחנו צועדים לקראת אכזבות ותסכולים.

אם אתה יודע שחברה שלך היא מאחרת כרונית, ואתה עדיין מצפה ממנה לדייק לאירוע חשוב, הציפיות שלך לא יתגשמו. אין כאן שאלה מה היא אמורה לעשות; השאלה היא מי היא, לטוב או לרע, וזה לא צריך להפתיע אותך. אם בעלך אמר לך לפני שהתחתנתם שהוא מעדיף להרוויח פחות ולבלות יותר זמן עם המשפחה (אחת המעלות שהערכת מאוד בשעתו), את לא צריכה לצפות ממנו להפוך למיליונר. הוא סיפר לך על עצמו בכנות. זאת לא אשמתו אם לא עשית את אותו הדבר. ובדומה, אין טעם לצפות מילד חסר כל חוש מוסיקלי להפוך למוסיקאי מחונן. לא משנה כמה שאתם, ואפילו הוא, אוהבים מוסיקה.

הערכה כנה של כוחותיו וחולשותיו של הזולת, מבט כן על טבע מערכות היחסים שלנו, משחררים אותנו מהשפעתן השלילית של ציפיות שאינן מתגשמות.

אין מקום שבו זה נכון יותר מאשר במערכת היחסים שלנו עם הקב"ה. אנחנו באים אליו עם כל כך הרבה ציפיות – לרווחה כלכלית, לבריאות, למשמעות, לסיפוק בעבודה, למציאת בן זוג לחיים, לילדים, לנכדים, לשלום...

ואם פיסה אחת מהפאזל לא יוצאת בדיוק כמו שרצינו, אנחנו משתוללים מכעס. אנחנו מתלוננים. איך הוא יכול לעשות לי את זה? הוא לא עושה כלום. אנחנו פשוט המצאנו לעצמנו בטעות 'רשימת זכויות'.

אם פיסה אחת מהפאזל לא יוצאת בדיוק כמו שרצינו, אנחנו משתוללים מכעס

הרבה פעמים אנחנו מאמינים שקיים איזשהו הסכם שבשתיקה – אם אני אעשה "מעשה טוב", אז ה' יתגמל אותי בהתאם.

ה' אינו מכונה למכירת משקאות. אין כאן משוואת פלאים. זוהי גישה ילדותית שמובילה למרירות (על כל פרט קטן שחסר) במקום להכרת תודה (על כל מה שאנחנו מקבלים) במערכת היחסים שלנו עם אלוקים.

אומרים שהיום התפישה של 'אבינו שבשמים' כבר לא קיימת. במקומה, נדמה לנו שה' הוא סבא שלנו, נכון להגשים כל משאלה שבליבנו ברגע שרק יבחין בה. אבל התפישה הזאת של סבא, הרצון להכניס את השקל (למעשה משהו כמו 6 שקלים היום) ולקבל את הפחית, הציפיות שאינן במקומן, לא ישנו את המציאות.

הילדים מבינים את הקשר שלהם עם אלוקים בצורה מאוד פשטנית. כבוגרים, נדרש מאיתנו לאמץ פרספקטיבה עשירה יותר.

כשאנחנו רואים שה' לא עונה לתפילותיהם של ילדינו, אנחנו מרגיעים אותם ומלמדים אותם שהוא כן ענה, אך התשובה למעשה הייתה 'לא'. זו גישה מוגבלת שמבלבלת גם אותנו.

לא רק שהתשובה יכולה להיות באותה מידה גם 'עדיין לא' בניגוד ללאו מוחלט, אלא סוג כזה של תגובה מצייר בפני הילדים (ובפנינו) מערכת יחסים יחידאית ונבדלת בין הפרט לבורא. לא זה העולם שבו אנחנו חיים. הצרכים שלנו אינם היחידים שבאים בחשבון. אנחנו חלק מרקמה רחבה של אנשים. כשה' בוחן כיצד לענות לתחינותינו, הוא לוקח בחשבון כיצד התגובה הזאת תשפיע לא רק עלינו, אלא על בני הזוג שלנו, הילדים שלנו, ההורים שלנו, החברים שלנו, הקהילה שלנו, כל תושבי ארץ ישראל, יהדות העולם... אם נמנה רק חלק מהם!

השקלול העדין הזה יכול להתבצע רק על ידי ישות כל יכולה. כך שאפילו המחשבה שנראה לנו שאנחנו מבינים את תגובת ה' לבקשה מסוימת שלנו אינה במקומה.

זה עלול לתסכל. אנחנו אוהבים שהכל ברור - שחור ולבן. אבל זהו עולמם של ילדים. במחקרי התפתחות הילד של פיאז'ה, הוא קובע שילדים אינם מסוגלים להבין ניואנסים שונים עד לשנות העשרה המאוחרות או לראשית שנות העשרים בחייהם. אנחנו מראים להם עולם צבוע בשחור ולבן בגלל שזה מה שהם מסוגלים להבין.

התפקיד שלנו בתור בוגרים הוא לזהות את האתגר הזה ולעבוד לשחרר את עצמנו מציפיות נאיביות ועיוותים של המציאות. רק אז נוכל למצוא את דרכנו למערכת יחסים בוגרת עם בוראנו. רק אז נוכל לבטוח בו באמת. רק אז נוכל לחיות בשלום.