זה אחד מאותם סיפורים שקורים פעם ביובל. אבא שלי אוהב לומר שסיפור כזה יכול לגרום התמוטטות עצבים למחשב. הוא מתחיל ב-1946. אבי שנולד בארה"ב, סיים זה עתה את שירותו הצבאי והתגורר בלוס אנג'לס - בחירה מוזרה לילד שגדל בניוארק, ניו ג'רסי - ועמד בפתח לימודיו באוניברסיטת קליפורניה.

 הסמסטר עמד להתחיל, ואבא שלי חיפש מקום להתגורר בו. הוא פנה למעונות אגודת הסטודנטים הקרובה לקמפוס, הפקיד בידם סכום כסף והתחיל לפרוק את המזוודה.

זמן קצר אחר כך נשמעה דפיקה על הדלת. היה זה אחד מבוגרי האגודה. הוא שוחח זמן קצר עם אבא, עמד על טיבו מיד, והתחיל לרמוז שאבא שלי "אולי ירגיש נוח יותר במקום אחר".

זה נשמע מוזר. אבא שלי פשוט בחר בנקודה הכי קרובה לקמפוס – מה יכול להיות "יותר נוח" מזה? הוא הסביר לו שהוא מרוצה בחדר שבחר, אבל הבחור התעקש, ואמר שאולי יהיה לו יותר נחמד לשהות עם אנשים "יותר דומים לך". לשם דוגמא, הוא הזכיר את שמה של אגודת הסטודנטים היהודית הסמוכה.

אבא הסביר בתמימותו שזה עתה סיים את שירותו בצבא ארצות הברית, ושהוא נחשף לכל סוגי האנשים, ונהנה – אפילו פרח – עם הגיוון.

הגבר חזר על דבריו שאבא שלי ירגיש נוח יותר במקום אחר, אבל הפעם זאת לא הייתה הצעה. אלה היו מילות פרידה

הגבר חזר על דבריו שאבא שלי ירגיש נוח יותר במקום אחר, אבל הפעם זאת לא הייתה הצעה. אלה היו מילות פרידה: הוא החזיר לאבי את התשלום ויצא מהחדר.

ואבא שלי קלט. אין כניסה ליהודים.

שנים אחר כך הוא זכר בבירור איך כשירד במדרגות בדרכו החוצה, פסק בחדות משחק הפינג-פונג במועדון, וכולם שתקו שתיקה לא נעימה. השתיקה נשמרה עד שהוא יצא מהבניין.

אבל הסיפור האמיתי מתחיל במה שקרה אחר כך.

היו הרבה מקומות שאליהם יכול היה אבא לפנות. האנטישמיות היוותה עדיין כוח משמעותי בחברה האמריקנית, שערי ההתבוללות היו פתוחים לרווחה, ועשרות אלפי יהודים פרצו דרכם בשטף כשהם מותירים מאחוריהם את יהדותם. זה היה זמן מצוין לאבא שלי לעשות כמותם. כלומר, אם זה מה שיוצא מלהיות יהודי, מי צריך את זה?

אבל אבא שלי בחר בדיוק בהפך. הוא פנה אל מגורי הסטודנטים היהודים ועבר לגור שם.

 

***

 

יום כיפור, 40 שנה לאחר מכן. לאחר סדרת אירועים בלתי סבירה, גם אני מצאתי את עצמי בלוס אנג'לס.

לא גדלתי כשומר מצוות, אבל הוריי החדירו בי זהות יהודית חזקה. כילד, אני זוכר שאמא שלי הייתה אומרת אתי קריאת שמע לפני השינה. בגיל 8 קראתי סיפורים מתוך שיחות לנוער, עלון הילדים של חב"ד ששכנים שומרי מצוות העניקו לאחי כמתנת בר מצווה. בגיל 14 אני זוכר שרקדתי בשמחת תורה עם ספר תורה בבית הכנסת של הרב שלמה קרליבך, בתחושת שלמות מלאה, ובידיעה שאני מתחבר אל מהות חיי.

בשנים שבאו אחר כך, תמיד רציתי להתנהג בדרך יותר יהודית, אבל איכשהו הרשיתי לעצמי לדרוך במקום.

ואז הגיע אותו יום כיפור.

למרות שלא הייתי "דתי", רציתי ללכת לבית כנסת אורתודוקסי שאליו אוכל להגיע ברגל. הקרוב ביותר באותו זמן, היה זה של חב"ד בווסטווד, לוס אנג'לס. בסוף תפילת היום הארוכה, סיים הרב ברוך קונין בקריאה שכל גבר יהודי מעל גיל 13 צריך להניח תפילין מדי יום להוציא שבתות, ושעל כל אישה יהודייה להדליק נרות שבת לפני שקיעת החמה בערבי שבת. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה – הוא צודק.

היו לי תפילין. הנחתי אותן באזור בר-המצווה, אבל זה היה הכל. בכל זאת, הן היו יקרות לי במיוחד. לכל מקום שאליו הלכתי, אפילו אם הייתי שם רק לסוף שבוע, הייתי לוקח אותן איתי. "מי יודע?" חשבתי, "אולי אני ארצה להניח אותן, ואם הן לא יהיו איתי, מה אני אעשה?"

לאחר אותו יום כיפור, התחלתי להניח תפילין ומאז לא הפסקתי. המצווה שינתה את חיי. לא עבר זמן רב, וכבר שמרתי שבת, נישאתי לאישה יהודיה נפלאה, ושלחתי את בני לבית ספר דתי.

ועכשיו לקטע שממשיך להדהים אותי. אותה היתקלות הרת גורל בבית חב"ד ביום כיפור, התרחשה בשדרות גיילי 741, המיקום המדויק של מגורי הסטודנטים, אשר בהם בחר אבי מחדש לשמור על קשרו ליהדות, לפני 40 שנה.

מדהים באיזה דיוק מנהל א-לוהים את עולמו. מעבר להתאמה המושלמת, אני חושב שיש בכך אפילו לקח עמוק יותר. כשאנחנו עושים משהו קדוש, לא רק שאנחנו מרוממים את עצמנו ואת עֲבָרֵנו, אנחנו גם פותחים שערי גן עדן לעתיד, ולא רק לזה שלנו – אלא לצאצאינו וצאצאי צאצאינו, עד סוף כל הדורות.

שמעתי מהרב שמחה ויינברג שכשאנחנו חווים רגעים של התעלות, עלינו להשתמש בהם לתפילה על הדורות הבאים אחרינו.

אני לא יודע אם באופן מודע או בלתי מודע, הייתי אני במחשבתו של אבא שלי כשחידש את החלטתו להיות יהודי, אבל אני הוכחה חיה לכך שהוא פתח בפניי שערים, דרכם אני ממשיך לצעוד עד עצם היום הזה.

 

* * *


*זמן קצר לאחר שכתבתי מאמר זה, נפטר אבי, ד"ר ליאונרד זקס, לייב בן צבי הירש הלוי, והלך לעולמו. יהי זכרו ברוך.
*הזכויות שמורות לדוד זקס. אין לפרסם בלי רשותו.