בכל פעם כשמתקרבים ל-11 בספטמבר, תאריך אסון התאומים בניו-יורק, עדיין מתפרסמים בעיתונים ברחבי העולם הרבה מאמרים על מה השתבש, מה פעל כראוי, מי היה גיבור ומי לא. מכל המאמרים שקראתי, נגע ללבי ביותר מאמר שעסק בשיחות הטלפון והמסרים האחרונים שהעבירו נוסעי המטוסים, כמה מהם מנסים נואשות להשיג את אהוביהם. להתקשר ולבכות, שוב ושוב.

מחברת המאמר מספרת שהמסרים האלה עוררו בה יראה, פחד:

 

"משהו נורא קרה. החיים הצטמצמו להוויה הבסיסית ביותר. הזמן היה קצר. אנשים אמרו מה שהיה חשוב, מה שהיה משמעותי. במיוחד תפסה את תשומת ליבי העובדה, שאף אחד לא התקשר לומר 'אף פעם לא באמת אהבתי אותך' או 'פגעת ברגשותיי'. אף אחד לא התעסק בעוולות העבר... באופן מדהים – או שלא – לא תועד אף אחד שמגנה את הטרוריסטים או אומר 'אני שונא אותם'.

אף אחד לא אמר שום דבר מיותר או מנוכר. זמן של אסון הוא "עורך" אדיר..."

 

ראש השנה הוא החג שבו אנחנו מכתירים את ה' למלכנו. הוא נמצא בכל מקום והוא כל יכול. כל מה שחשוב הוא רצונו. זה החג שבו היראה גוברת. וראש השנה יכול להיות ה"עורך" האדיר שלנו. זאת ההזדמנות השנתית שלנו לסלק הצידה את הדאגות הקטנוניות ולהתמקד בעצמה של העולם שבו אנו חיים, בפלא קיומנו – ובדין של מלכנו.

זאת ההזדמנות השנתית שלנו לסלק הצידה את הדאגות הקטנוניות ולהתמקד בהודוֹ של העולם שבו אנו חיים

בשני ימים אלה, כשאנחנו מתתפללים לשנה נוספת, כשאנחנו משליכים עצמנו למרגלות כסא מלכותו, כולנו מצטמצמים לדברים הבסיסיים והעיקריים. אנחנו תלויים וחסרי אונים. אנחנו מתמקדים רק במה שחשוב, ומנסים בכל מאודנו ליצור קשר עם אבינו.

הזמן קצר ואנחנו לא רוצים לבזבז ממנו עוד. אנחנו רוצים לבחון ולהכיר את האפשרויות שלנו, כדי להפיק מהן את המרב. אנחנו פונים אל מלך מלכי המלכים ומתחננים לרחמיו. אנחנו פונים למלך מלכי המלכים ועומדים לפניו הלומי אימה – מכוחו, מבריאתו. אנחנו פונים אל מלך מלכי המלכים ונבוכים ומתביישים מאהבתו.

בפרקי אבות מזהירים אותנו חז"ל ש'היום קצר והמלאכה מרובה'. העבודה שלנו היא לעשות מאמץ - להשתדל. בראש השנה אנחנו מתחילים שוב במשימה. אנחנו מכניעים את עצמנו ומבקשים מה' את תמיכתו. אנחנו מתמקדים בלמלא את רצונו ולבטא את אהבתנו. משום שכאשר הזמן קצר, זה כל מה שחשוב באמת.