רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

חסד מתחיל בבית

ה׳ באלול ה׳תשס״ז ה׳ באלול ה׳תשס״ז 19/08/2007 | מאת אמונה ברוורמן

למה אנחנו מתגאות בזה שבישלנו לחברה יולדת, ומרגישות שהכנת ארוחה למשפחה שלנו היא עול כבד?

רק תציעו לערוך איזה מחקר, בכל נושא כמעט, וסביר להניח שמישהו, איפשהו, ייתן לכם מענק גדול כדי לעשות אותו. רוב המסקנות מטופשות, משעממות ולא רלוונטיות. רק מדי פעם הן חדשניות ומעניינות. לעתים קרובות, הן רק מאשרות משהו שאנחנו ידענו כבר מזמן מהמסורת שלנו.

כזה היה המחקר שנערך על ידי הפסיכולוגית סוניה ליובומירסקי מאוניברסיטת סטנפורד: סטודנטים שביצעו חמישה מעשי חסד בשבוע היו מאושרים יותר מקבוצת הביקורת שלא עשתה זאת, והמאושרים מכולם היו אלו שביצעו חמישה מעשי חסד ליום.

על פי מחקרים אחרים, האושר גדל כשמעשי החסד מכוונים כלפי אנשים שאנחנו מכירים, להבדיל מזרים. אנחנו יוצאים מזה נשכרים בהרגשה טובה כלפי עצמנו ובהעמקת מערכות היחסים שלנו.

אנחנו מרגישים שהיה לנו יום טוב יותר, אם הייתה בו עשייה למען הזולת. אלה לא חייבות להיות פעולות שלוקחות זמן רב. זאת יכולה להיות שיחת טלפון רק כדי להגיד 'את/ה חשוב/ה לי', קניה במכולת עבור מישהו שמרותק לביתו, מכתב או אי-מייל להגיד תודה... למרות שאולי לא כולנו מתנהגים ככה, קל להבחין באמת שבמחקר וליישם את הממצאים.

על פי התורה, ככל שאנחנו נותנים יותר ככה אנחנו אוהבים יותר.

ואחרי כל זה, מדהים להיווכח, שהמקום שהכי קשה להרגיש בו כמה טובה הנתינה, עלול להיות - הבית שלנו.

למה אנחנו גאות אם בישלנו אוכל לחברה שילדה לא מזמן, בעוד שהכנת אוכל לבני המשפחה שלנו רובצת עלינו כעול? למה אנחנו רצים לבקר חולה זר בבית החולים ומתעצבנים מהכאבים והמחושים של הקרובים אלינו? איך יתכן שאנחנו ידידותיים ונעימי-שיח עם הקופאית בסופר, אבל נוהמים על בן-הזוג ברגע שהוא נכנס הביתה?

בדרך כלל, מה שאנחנו עושים למען המשפחות שלנו נראה פחות משמעותי, פחות חשוב

ישנה אמירה מפורסמת "החסד מתחיל בבית", אבל רק מעטים מאיתנו מסוגלים לחיות את זה באמת. בדרך כלל, מה שאנחנו עושים למען המשפחות שלנו נראה פחות משמעותי, פחות חשוב – והרבה יותר מובן מאליו.

נראה שסדר העדיפויות שלנו הפוך. אני נזכרת בסיפור על אחד מצאצאי החפץ חיים. הרב שלו שאל למה הוא מאחר שוב ושוב לתפילת שחרית. "אני תמיד מתכוון להגיע בזמן," הסביר הצעיר, "אבל בדרך לבית הכנסת אני כל פעם פוגש אם צעירה שעובדת קשה ובקושי מצליחה להחזיק מעמד. צריך להאכיל שלושה ילדים, צריך להחליף לשניים חיתולים, והאשפה נערמת ליד הדלת. אז אני עוצר לעזור לה."

"מה אתה אומר," נרעש הרב, "מיהי האישה הזאת? כולנו צריכים לתת כתף ולעזור לה."

"אשתי," ענה הצעיר השנון – ובעל החסד.

חסד אינו פחות עוצמתי כשעושים אותו למען המשפחה שלנו. למעשה, ההפך הוא הנכון. האחריות הראשונה שלנו היא כלפי בני המשפחה הקרובים. הם הכי תלויים בחסד ובעזרה שלנו. נתינה להם צריכה להיות ההנאה הגדולה שלנו.

הנתינה הזאת לא תהפוך אותנו לאורחי כבוד בדינרים מכובדים; אולי לא נזכה באותם גילויי הכרת תודה; אבל בהחלט ניהנה לקצור את הרווחים!

החברה גרמה לנו להאמין שרק עבודה מחוץ לבית היא בעלת משמעות אמיתית. הגישה הזו באה לידי ביטוי לא רק במקום העבודה, היא גולשת גם למעשי חסד.

לתרום מנה לדינר של ארגון "הגשם משאלה"? נהדר. להאכיל את המשפחה שלך ארוחה מזינה מדי יום, וליהנות ממנה יחד אתם? אף אחד לא רואה (חוץ מאלה שהכי חשובים לנו).

לתת ייעוץ ותמיכה לילד שסובל מהזנחה? מדהים. להעניק אהבה לילדים שלך? אף אחד לא מעריך (חוץ מאלה שהכי חשובים לנו).

להתנדב לאגודה למלחמה בסרטן? מעשה נאצל. לדאוג לבריאותם הגופנית של ילדיך? מובן מאליו (חוץ מאשר בעיני אלה שהכי חשובים בעינינו).

לנהל ארגון חסד? נשגב ממש. לנהל את החיים הרוחניים של המשפחה שלך? עובר בלי שאף אחד ישים לב (חוץ מאלה שהכי חשובים בעינינו).

אנחנו צריכים לשנות את הלך החשיבה הזה.

נתינה לקהילה: המון תשואות ציבוריות. נתינה למשפחה שלנו: לא תסולא בפז.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן