המרכז הלאומי הבריטי לסטטיסטיקה, חשף לא מזמן כמה עובדות מעניינות. ביניהן היו שתי פיסות מידע, שכשמציבים אותן זו מול זו, נראות מעניינות במיוחד.

האחת הייתה, שאם עובדת ממוצעת מבלה רק 19 דקות בהשגחה על ילדיה. זה כשלעצמו נתון מהמם. אבל מכיוון שהמחקר המשיך להסביר את הלחצים הכלכליים האדירים שפועלים על המשפחות האלה, וש-50% מהאימהות העובדות רוצות באמת להיות "אמא שעובדת במשרה חלקית", החלטתי לא לדון אותן בחומרה; יש להן מספיק התמודדויות וניסיונות.

למרות ש-19 דקות זה כל כך מעט זמן, החלטתי לנקוט גישה סלחנית. עד שראיתי עובדה מעניינת ביותר בהמשך המחקר – עובדה שהקהתה את סלחנותי וחיזקה את החלק היותר שיפוטי שבי.

אותן נשים מבלות 2.4 שעות ביום בצפייה בטלוויזיה, DVD או וידיאו. בערך פי 7 (פי שבע!) מהזמן שהן מסתכלות על הילדים שלהן. גם אם נתחשב בעובדה שכל אדם זקוק לזמן התרגעות, הנתון הזה נשמע רע מאוד.

גם אם נתחשב בעובדה שכל אדם זקוק לזמן התרגעות, הנתון הזה נשמע רע מאוד.

אילו אותן אמהות קשות יום, שחולמות לבלות יותר זמן עם המלאכים הקטנים שלהן, היו מוותרות על רבע מזמן הטלוויזיה שלהן, הן היו מוצאות את עצמן עם ילדיהן כמעט שעה מדי יום, במקום 19 דקות. אילו היו מוותרות על חצי מזמן ה-DVD/ווידאו שלהן (ועדיין מותירות לכך 70 דקות ביום!)... ובכן, החשבון ברור.

אם נשאל, ברור שהאמהות האלה יצהירו בקול רם שילדיהן הם ללא כל ספק הדבר החשוב ביותר בחייהן, ושמגוחך להשוות את הזמן שמבלים עם הילדים לזמן שבו צופים בטלוויזיה. אבל ההתנהגות שלהן אומרת משהו אחר.

אני בטוחה שכוונתן של האמהות האלה טובה. הן פשוט לא בחנו כיצד הן מבלות את הזמן הפנוי שלהן, או בדקו מהו סכום פעולותיהן. אני מקווה שהסטטיסטיקות האלה יהיו בשבילן קריאת התעוררות כל עוד ילדיהן קטנים מכדי להבין.

ככל שילדינו מתבגרים (זה לא לוקח הרבה זמן והם לא צריכים להיות כל-כך גדולים!), הם שמים לב יותר לכל התנהגות שלנו. הם מבחינים בפער בין מה שאנחנו אומרים למה שאנחנו עושים. והם בהחלט לומדים מהדוגמא שאנו מראים להם.

אם הילדים האלה שמים לב (ואין לי שום ספק שהם שמים), אם גם הילדים האלה יודעים לעשות 'חשבון פשוט', הם יגלו עובדה עצובה. אם סדר עדיפויות הוא דבר שבא לידי ביטוי בזמן שמשקיעים בכל דבר, הילדים האלה נמצאים בתחתית הרשימה.

זהו מסר כואב ומצער. לנשים הללו ממתינה עבודה רצינית של הערכה מחודשת; הן חייבות לחשוב מה ואיך לשנות. ואת זה כולנו צריכים לעשות. הגיע הזמן לרדת מהסוס ולהפסיק לדון את הזולת, משום שכולנו עושים את אותה טעות באופן זה או אחר.

רובנו בהחלט יודעים מה צריך להיות סדר העדיפויות שלנו. רובנו מעמידים את הקרבה שלנו לאלוקים, לבני הזוג שלנו ולילדים בראש הרשימה (והכי רצוי בדיוק בסדר זה). אבל איך אנחנו מתנהגים? איך נראה היום שלנו? מהן העדיפויות האמיתיות שלנו? מה אנחנו אומרים לה', לבעלים שלנו, לילדים שלנו, לגבי חשיבותם בעינינו?

בואו נעשה הכל כדי לא להפוך לעוד סטטיסטיקה.