אמונה היקרה,

קראתי חלק ממאמריך על נישואין ומקובל עלי שחשוב להודות בטעויותינו ולבקש סליחה מבני הזוג שלנו. אבל מה לגבי ילדינו? האם אנחנו, כהורים, לא אמורים להיות יודעי-כל? האם זה לא יפגע במעמדנו כבעלי הסמכות בבית אם נודה בשגיאותינו, אם נתנצל בפני הילדים?

 

על החתום,
עדיין בשליטה, אבל בקושי

 

 

"עדיין בשליטה אבל בקושי" היקר/ה,

יש לי סוד לגלות לך. לא רק שכדאי לך להתנצל בפני ילדיך כאשר את/ה טועה, זוהי חובתך. מעבר לכך, לא רק שההתנצלות שלך לא תחליש את מעמדך וסמכותך ההורית כלפי ילדיך (אם הנך אחד/ת מבני המזל שיש להם סמכות בכלל), זה רק יחזק אותם.

אני לא יודעת אם היה פעם עולם שבו מילה של הורה הייתה מילה, ושהאמירה "חכו עד שאבא יגיע הביתה!" עוררה חרדה והשפיעה לטובה על התנהגותו של הילד, אבל בדבר אחד אני כן בטוחה – היום זה לא ככה.

"בדורנו קיים מעט מאוד כוח של סמכות הורית. כל מה שיש בידינו הוא מערכת היחסים האישית"

כפי שאמר אחד ממוריי, "בדורנו קיים מעט מאוד כוח של סמכות הורית. כל מה שיש בידינו הוא מערכת היחסים האישית".

והייתי מוסיפה עוד משהו: הדוגמא האישית שלנו. הילדים שלנו לומדים לנהוג באדיבות כשהם רואים אותנו נוהגים כך, ולא מתוך הרצאה על חשיבות האדיבות (מורים, לתשומת לבכם). הורה קשוח, בעל סמכותיות עליונה, שאינו לוקח אחריות על חסרונותיו, יעצב ילד קשוח, בעל סמכותיות עליונה, שאינו לוקח אחריות על חסרונותיו.

נראה לי שהיכולת לומר "סליחה, מצטער/ת", היא מתנה מיוחדת שאנו מעניקים לילדינו. זוהי גישה ענוותנית כלפי עצמנו וכלי רב עוצמה לחזק ולהעמיק מערכות יחסים. אפילו אם המעשה שלנו נראה טריוויאלי, חרטה תמיד תתקבל בהערכה ותשפר את מערכת היחסים (אם כי נטייה מופרזת לומר "סליחה", מצביעה על צורך דחוף בתוספת ביטחון עצמי).

הילדים שלנו מתבוננים בנו כל הזמן ומחפשים רמזים שילמדו אותם כיצד הם אמורים להתנהג. אנחנו חייבים לגלות רחמים וענווה. הם צריכים לדעת שאנחנו בני אדם רגילים עם מעלות ועם חולשות (גם אם לא כל פרט של חולשה צריך להתגלות!), שמתמודדים מדי יום עם היצר הרע שלנו, ומנסים לגבור על העצמי הירוד והחלש, כדי להיות טובים יותר. אם הם לא יראו שאנחנו מתמודדים, הם עלולים לחוש חסרי אונים ואבודים מול ההתמודדויות האישיות שלהם. אם אנחנו לא מודים בחולשותינו, איך יוכלו הם לעשות זאת?

הנקודה המעניינת היא, שאם וכאשר אנחנו טועים, הילדים שלנו קולטים את זה (בייחוד אם הטעות כוללת צעקות עליהם…). ושלא נחשוב שאין מה ללמוד גם מהמעידות שלנו. לאורך התנ"ך אנחנו מוצאים סיפורים רבים על אבות האומה היהודית ומנהיגיה, שמתארים דווקא את שגיאותיהם וחולשותיהם. את הלקחים הטובים ביותר אפשר להפיק דווקא מהנקודות בהן מועדים.

אנחנו יכולים להעמיד פנים כאילו שאנחנו מושלמים וללמד את ילדינו להעמיד פנים כמותנו; לגזור עליהם חיים של מערכות יחסים מוגבלות, וככל הנראה תשלומים רבים ליועצים למיניהם.

או שאנחנו יכולים לקבל את האנושיות שלנו וללמד אותם על אחת המתנות הנהדרות ביותר שא-לוהים נתן לנו – כוח התשובה. מהי תשובה אם לא לומר לא-לוהים: "סליחה, מצטער/ת" (ומבטיח/ה להשתדל לא לעשות זאת שוב)? זו אפשרות מתמדת שיש לכל אחד מאיתנו לפתוח דף חדש ולהתחיל מהתחלה. האם באמת היינו רוצים לגזול מילדינו את האפשרות הנהדרת הזאת?