אתגר חדש ניצב מול מערכות החוק בעולם, אתגר חדש, לכל הפחות, בעיני רוב הציבור. העולם היהודי, לעומת זאת, מתמודד עם הנושא מזה אלפי שנים. לא מדובר כאן בצנזורה או במוסריות במובן הרחב שלהן, אלא בחופש הדיבור. מדובר באפשרות לבטא באופן חופשי כל מה שעולה במוחנו, בכל עת, על כל אדם שהוא. ומנגד - בהגינות פשוטה, ברגישות וביחס אנושי.

האינטרנט מעניק את האפשרות הגדולה ביותר להפיץ מידע שמעולם לא היה זמין קודם לכן לכלל המין האנושי. הוא מציע טווח רחב במיוחד של העברת מסרים. הרשת היא גם המקום בו רכילות מופצת באופן החופשי ביותר. מעולם, קודם לכן, לא היו יכולים להרוס חיים בהקלקה פשוטה – ושליחת כמה מיילים. מעולם קודם לכן לא יכלה השמצה זדונית לזכות לתפוצה נרחבת כל כך, בקלות כזאת (ראו המאמר שקרים ברשת).

רוב ההודעות האלה פשוט "נובעות מרוע".

בני עשרה נאלצים להחליף בתי ספר בגלל הערות זדוניות שפורסמו ברשת החברתית המפורסמת מיי-ספייס. לאחרונה פורסם שנשים בחוג למשפטים באוניברסיטת ייל מתקשות להתקדם בעבודותיהן ונפגעות גם בחייהן האישיים, בגלל הודעות בלתי נעימות שנשלחות ב"אוטואדמיט", לוח המודעות האינטרנטי באוניברסיטה (מה שמוכיח שאין כל קשר בין שכל ואישיות – אבל את זה נשאיר לפעם אחרת).

מה שמפחיד במיוחד בשערוריות האחרונות האלה הוא שרוב ההודעות האלה פשוט "נובעות מרוע".

אין כאן שני צדדים של ויכוח על עניין ערכי השנוי במחלוקת. מדובר במשהו אישי לחלוטין, נקמני. מעשה שאינו מאפשר לשני להגן על עצמו. מעשה שאולי מאפשר לכותב להרגיש תחושת התנשאות וחשיבות עצמית – בקיצור, אפשר למצוא כאן את כל הסיבות המסורתיות לרכילות.

הדבר היחיד שאינו מסורתי זו השיטה, ולכן, התוצאות מרחיקות לכת. לא מזמן התקשרו אלי אנשים לאחר ששמעו מידע שלילי כלשהו על גורם שלישי. יכולתי להזים בקלות את הסיפור והמתקשרים יכלו להרגיע את הנוגעים ישירות בדבר, ובכך למנוע הפצה נוספת של השמועה.

לרוע המזל, לא זו הדרך בה עובד האינטרנט. הרבה יותר קשה להעלים משהו שכבר נמצא און-ליין. ואפילו אם נצליח לעשות את זה, כיצד נוכל להשתלט על הנזק? ייתכן שכבר מאות, אלפים ואפילו מיליוני אנשים ראו את זה.

אנחנו חיים בפחד ממטורף שעלול לשגר פצצה גרעינית בלחיצת כפתור. האם מי שמקיש "send" ומפיץ מידע שעלול להרוס חיים, מטורף פחות?

מה יעצור אותנו? רק תחושה חזקה של חמלה אנושית וההכרה שה' צופה תמיד במעשינו, יוכלו לעצור את הדגדוג בקצות האצבעות. ואולי גם ההבנה, שהתוקף של היום עלול להפוך לקרבן של מחר.