אין חכם כבעל ניסיון, אך לפעמים אפשר לקבל תובנות עמוקות דווקא מהאדם האחרון שהיינו חושבים לשאול.

לשאלה המורכבת, "איך יודעים שגבר אוהב אישה?" – ענתה בפשטות ילדה קטנה: "אם יש שתי חתיכות עוגה, והאיש לוקח את זאת שיש בה פחות קרם, הוא אוהב אותך." מילים חכמות מילדה בת תשע.

הנשמה הבוגרת הזאת מבינה שנישואין הם מעבר לנתינה בלבד. נישואין הם להעמיד תמיד ולחלוטין את צרכיו של בן/בת הזוג מעל לאלה שלנו. רמת ההקרבה העצמית – בין אם היא מתבטאת בקרם של העוגה, באופן חלוקתם של המשאבים הכלכליים המוגבלים, או בהרמת התינוק הבוכה – יוצרת, ומעידה על, נישואין טובים.

יש אנשים שנולדו נדיבים מטבעם, ואנחנו מקנאים בבני הזוג שלהם! אבל אפילו אם הנדיבות איננה דחף טבעי שלנו, אנחנו יכולים לאמן את עצמנו עד שנהפוך לנותנים אמיתיים. לפעמים אנחנו נרתעים מהטרחה הכרוכה בכך, לפעמים אנחנו נרתעים משום שאנחנו לא ממש מאמינים שנצליח להשתנות באמת, אבל מה שבאמת מעכב אותנו זה התפיסה השגויה שלנו.

שטפו לנו את המוח עד כדי כך, שאנחנו כבר משוכנעים שנותן אמיתי הוא לא יותר מפראייר.

אנחנו חושבים שאם נעניק וניתן בלי תנאים, איכשהו זה יפגע בנו – לא נקבל חזרה את מה שהשקענו; ינצלו אותנו; יזלזלו בנו ונצא "פראיירים". שטפו לנו את המוח עד כדי כך, שאנחנו כבר משוכנעים שנותן אמיתי הוא לא יותר מפראייר, לא יוצלח וטיפש חסר אינסטינקט בסיסי של הגנה עצמית.

היהדות טוענת בדיוק את ההפך. הפעולה שהכי תשמור עליך ותכבד אותך היא נתינה. אם אנחנו לא רוצים להעניק לבני הזוג שלנו יותר מאשר לעצמנו, הנישואין שלנו אינם מבוססים על דאגה הדדית, הם מבוססים על אנוכיות. על 'מהם האינטרסים הטובים ביותר שלי?', 'מה ייצא לי מזה?' (למעשה, 'נתינה' היא עצמה אחד מהאינטרסים האישיים שלנו...), וקיים סיכוי ניכר שהם לא יחזיקו מעמד. כל מערכת יחסים רצינית דורשת מסירות לצרכיו ורצונותיו של הזולת, מסירות שגוברת על האגו והרצון העצמי.

לפעמים זה קשה. אנחנו עייפים. חתיכת העוף (או העוגייה) האחרונה נראית טוב. אנחנו בדיוק חוסכים עכשיו לזוג נעליים חדשות. אנחנו שוב פעם עייפים...

אבל הרווח הוא הרבה מעבר להכרת התודה של בני הזוג; הרווח הוא העמקה וחיזוק של הקשר הזוגי שלנו.

ייתכן מאוד, שאילו אחד מהילדים שלנו היה רוצה את חתיכת העוגה הזאת, היינו נותנים לו אותה בכייף ואפילו נהנים לראות איך הוא מתמרח עם הקרם (הקרם הזה שכל כך רצינו!) על כל הפרצוף! רק שעם בן הזוג זה קצת אחרת… למה שהוא לא ישאיר לי את החתיכה הזו?

אנחנו פשוט מבולבלים, ולא ברור לנו איזו מערכת יחסים היא החשובה ביותר. אנחנו פשוט מזלזלים בצרכיהם של מבוגרים (אלא אם הם אנחנו, כמובן). אנחנו פשוט מוטעים על ידי הערכים וההתנהגויות שאנחנו קולטים מסביב.

התלמוד מלמד אותנו שעם חורבן בית המקדש השני, בטלה נבואה מן העולם, ונותרה רק אצל שוטים וילדים. אני לא יודעת אם אותה ילדה בכיתה ג' היתה נביאה. אני אפילו לא יודעת אם היא כבר למדה בעל פה את לוח הכפל. אבל אני יודעת שאותה ילדה חמודה הולכת להפוך לרעייה נהדרת.

***

מאמר בנושא קרוב:

מי קודם... בן הזוג או הילדים?
אנשים רבים עושים את הטעות, ומעניקים לילדיהם על חשבון חיי הנישואין שלהם. הדרך הנכונה היא להעניק למערכת הנישואין, מפני שבסופו של דבר, זה מה שהכי יועיל לילדינו.