"טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית-אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל-בֵּית מִשְׁתֶּה..."
(קהלת ז, ב)

בכל פעם שאני משתתפת בלוויה, אני חוזרת הביתה עם השראה חדשה. אולי זה נשמע קצת מוזר, אבל מעבר לאובדן, מעבר לכאב, מתעוררת שם תחושת הזדמנות מחודשת.

לפני שנים, נפטר חבר קרוב שלנו מדום לב פתאומי. בימים שקדמו לפטירתו הייתי מוצפת עבודה, עצבנית וממורמרת. למה אני צריכה לעשות את הכל לבד? אף אחד לא יכול לעזור לי? אף אחד לא יכול לארגן במקומי את המשרד? או להכין במקומי ארוחות צהריים לילדים? או לארח במקומי את האורחים לשבת?

ואז, כשעמדתי בבית הקברות, מודעת כל כולי לחיים המלאים שנגדעו באופן פתאומי כל כך, הגישה שלי השתנתה. פתאום הערכתי כל כך את העובדה שהכוחות שלי מתחדשים כל הזמן, ושיש לי הזדמנות להעניק. "עשה שלא ייגמר לעולם", ביקשתי מא-לוהים (ובינתיים, זה מה שהוא עושה).

בשבוע שעבר השתתפתי בלוויה נוספת, של אדם מבוגר יותר, שזכה לחיות חיים מלאים במיוחד. בימים שקדמו למותו הרגשתי שוב עצבנית ומרירה (נשמע כמו איזה הרגל נוראי שלי, נכון? אני מוכרחה להדגיש שחלפו תשע שנים תמימות בין שתי ההתרחשויות האלה!). הכל התנהל בדיוק הפוך ממה שתכננתי, והחיים התחילו להיראות קודרים. בלוויה, ניתקתי את עצמי מהמחשבות העגמומיות שנעו בתוכי, כדי להקשיב למספידים.

הם תיארו אותו שוב ושוב כאדם 'גדול מהחיים'. זה היה גבר שידע איך ליהנות מכל רגע – וכיצד לשתף בהנאה הזאת את כל מי שאהב. כשהיה נפגש עם חבריו לפני אירוע חברתי כלשהו, הוא תמיד היה אומר להם, "זה יהיה כייף". וזה היה.

מכיוון שאני תומכת נלהבת בדעה שהכל תלוי בגישה, החלטתי לשלב את התפיסה הזאת בחיים שלי. כל דבר שאנחנו עומדים לעשות "יהיה כייף!" בכל פעם שאני מרגישה שאני מתחילה לשקוע בהרגלים הדיכאוניים המוכרים, אני משננת את המנטרה. בכל פעם שבעלי ואני יוצאים יחד, אנחנו אומרים זו לזה "יהיה כייף" (זה הצליח אפילו באסיפת ההורים של אתמול!).

זה לא אומר שצריך לבלות את החיים שלנו במסיבות. זה אומר שצריך למצוא את השמחה בכל רגע. זה אומר שלא להניח להסתייגויות ולחששות שלנו לשלוט בנו. זה אומר לקחת שליטה על תגובותינו. ולצחוק.

למען האמת, לא ממש הכרתי את האיש הזה. מה שהוא נתן לי היה… את בתו, תלמידה שלי, שהפכה ברבות הימים לחברה קרובה. אבל עכשיו הוא העניק לי מתנה נוספת – מודעות ברורה לאפשרויות שבחיים, פתיחות להזדמנויות, יכולת ליהנות.

בריאותו של אביה של חברתי התדרדרה בעקביות לאורך שנות חייו האחרונות. הדיאטה שלו צימצמה באופן משמעותי את מוצרי המזון שהיה רשאי לאכול. באחד הימים, לא מזמן, הוא נשאר לבד עם ידיד. הידיד שאל אותו, "מה אני יכול לעשות בשבילך?" ותשובתו הייתה, "אני מאוד רוצה לאכול נקניקיה." נקניקיה הייתה בניגוד להוראות הרופאים, אבל הידיד הבין שהנאה קטנה יכולה להביא לשינוי גדול. הוא יצא והביא לו אחת (ולא סיפר לאשתו עד ללוויה). אני בהחלט לא מציעה להתעלם מהוראות הרופאים באופן קבוע. אבל לפעמים...

כולנו צריכים לאכול נקניקיה מדי פעם, ליהנות מהדברים הקטנים שבחיים, לעשות מה שאנחנו צריכים כדי למלא את הימים שלנו בחיוך ובחיוּת. למען עצמנו ולמען אלה שאנחנו אוהבים.

וכשמשהו עומד לפניכם – בין אם זו פגישה חשובה במשרד, יציאה עם בן/ בת הזוג, או הכנת שיעורי בית עם הילדים – אני מבטיחה לכם חוויה שונה לגמרי אם תמרחו על פניכם חיוך גדול ותגידו "זה יהיה כייף!" – כי אז זה יהיה.