רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

בל תשחית

כ״ד בטבת ה׳תשס״ז כ״ד בטבת ה׳תשס״ז 14/01/2007 | מאת אמונה ברוורמן

משפחה ממוצעת זורקת לפח במשך שנה אחת, שאריות מזון בשווי של כ-2,000 ₪. איך אפשר להתגבר על הבזבוז הנורא, וכמה רעיונות על מה להוציא את הכסף שחוסכים...

סיימנו לאכול ארוחת צהריים דשנה, כולנו מלאים עד להתפקע, והשיחה נודדת באופן טבעי אל... (לא, לא כדורגל) שאריות המזון. מה לעשות בהן? בחוברות המתכונים אפשר למצוא שפע של הצעות יצירתיות במיוחד לשימוש חוזר בשאריות המזון, אך לרוע המזל הן בדרך כלל מסיימות את תפקידן בפח האשפה. על פי מחקר שנערך לאחרונה, משפחה ממוצעת זורקת לפח במשך שנה אחת, מזון בשווי של כ-2,000 ₪.

היה אפשר להשביע עם זה המון פיות רעבים. אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אני מרגישה הרבה פעמים ממש לא נעים עם כמויות האוכל שאני מנקה מהשולחן לאחר סעודת שבת חגיגית. כיהודייה, אני חושבת לעתים קרובות שהשאריות האלה, ה"זבל" הזה, היה יכול להיות ארוחה של ממש לאחיי ואחיותיי שגוועו מרעב בימי השואה.

התורה מצווה עלינו "בל תשחית!" – אל תקלקל דבר שבני אדם יכולים ליהנות ממנו.. אני לא חושבת שזה אומר שאנחנו חייבים לאכול ולמלא את עצמנו עד שנתפוצץ (גם את זה התורה אוסרת!), אלא שאנחנו צריכים לחשוב באופן קצת יותר שקול כמה אוכל לבשל וכמה להניח על הצלחות.

אני מאוד מעריכה שולחן שבת יפה ועשיר. אני אוהבת להכין מנות חדשות ומעניינות. השאלה היא כמה? כמה צריך להכין כדי שהשבת תיראה מיוחדת? כמה צריך להכין כדי שבני המשפחה והאורחים יחושו סיפוק? ובאיזו נקודה עוברים את הגבול ומגיעים ל'מנת יתר'?

קו עדין מאוד מבדיל בין רוחב לב להפרזה. קו עדין מאוד מפריד בין אכילה לזלילה.

בדיוק כמו שזה לא נעים לאכול בביתו של אדם עני מאוד – אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא מוציא את האוכל מהפה של המארחים – גם לא נעים כשמגישים יותר מדי. המסובים עלולים להרגיש חובה (או פיתוי!) לאכול הרבה יותר מכפי שהיו רוצים באמת (בייחוד תחת עינה הפקוחה של המארחת). חוץ מזה – איך אפשר להשאיר מנה מדהימה כזאת בצלחת? קו עדין מאוד מבדיל בין רוחב לב להפרזה. קו עדין מאוד מפריד בין אכילה לזלילה.

רבים מאיתנו גדלו תחת הדרישה שנגמור כל מה שיש לנו בצלחת כי "בסומליה (קמבודיה, או מה שלא יהיה) ילדים מתים ברעב." גם היום יש המון ילדים רעבים – אפילו בישראל. דו"ח העוני מספר לנו על למעלה מ-700,000 ילדים שחיים מתחת לקו העוני. ילדים רעבים גם באמריקה ובחלקים אחרים של העולם – אבל אף אחד מהם לא ירוויח מזה שאני אלקק את הצלחת, ולא יפסיד אם לא אגע בברוקולי.

אז אולי, אם נקנה פחות, ונבשל פחות, נוכל לתרום יותר כדי לעזור לאותם חסרי מזל? אולי לתמוך בבתי תמחוי, או לסייע לארגוני חסד? - לכל הפחות, אנחנו מוכרחים לנסות להפחית את הבזבוז.

אני, באופן אישי, נהנית מ'אתגר השאריות'. קשה לי להסביר למה (ואולי זה גם לא צריך להיות ככה) אבל כשאני מצליחה להכין מהן עוד ארוחה טעימה, פושטת בי תחושת גאווה. למעשה, לפעמים המתכון שהמצאתי כל כך מוצלח, עד שאני מחליטה להכין את המנה הזאת שוב, והפעם מלכתחילה.

כדי לא להשחית, אנחנו זקוקים (כמו בכל דבר אחר) למודעות ולמשמעת עצמית. הרבה פעמים אנחנו קונים בתחילת השבוע פירות וירקות, מתוך כוונות טובות. ואז, במשך השבוע אנחנו יותר מדי עסוקים ויותר מדי עייפים. אנחנו מכינים ארוחות מהירות וקלות הכנה, ומתעלמים מהמוצרים הטריים (ואלה שהיו טריים), עד שריח מצחין עולה מהמקרר...

הגישה השקולה היא לתכנן מראש תפריטים ואפילו חטיפים, ולא לקחת מכל הבא ליד כשמשתלטת עלינו התשישות.

הגישה השקולה היא לקנות בצורה מתוכננת ולנסות לבשל כמויות קטנות יותר. אני בהחלט מאמינה שכשאנחנו מבשלים למשפחה ולידידים שלנו, אנחנו מבטאים בזה נתינה ואהבה. אבל, בתחום הזה אין ספק שהאיכות חשובה הרבה יותר מהכמות (לא כולל ארוחות לחיילים, סטודנטים ובחורי ישיבה כמובן).

אז מה דעתכם שנחליט להתחיל לקנות ולבשל ביעילות רבה יותר (זה בוודאי גם יהיה בריא יותר), ואת אלפיים השקלים הנותרים נשלח כבר עכשיו לארגונים המסייעים לילדים הרעבים?

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן