כולנו יודעים איך מרגישים ליד אנשים שמתלוננים הרבה – דיכאון אמיתי. לא נעים לצאת איתם לארוחה, משום שתמיד הם ימצאו משהו לא בסדר באוכל המוגש להם או באיכות השירות. 'ולכם לא מפריע שלרוטב בסלט יש קצת טעם לוואי אם מתרכזים וממש מנסים לשים לב?'

לא נעים לצאת איתם להופעה מוסיקלית. המקומות לא מספיק קרובים, או שהם קרובים מדי. המוסיקה יותר מדי מודרנית; לא, רגע, יותר מדי מיושנת. ולמרות שהאולם חדש לחלוטין, האקוסטיקה פשוט איומה.

גם בבית שלך לא נעים לבלות איתם ערב, משום שלמרות שהם יהיו יותר מדי מנומסים מכדי להתלונן עליך, יש לכם מספיק מכרים משותפים שעליהם הם יכולים להתלונן. וכמה פעמים תוכלו להעביר את הנושא לספורט או למזג האוויר? והם בטח יתלוננו גם על שני אלה.

ובהחלט, לא נעים לשוחח עם אנשים כאלה בטלפון. החיים שלהם אומללים והעולם הולך ומתדרדר. ברגע שמניחים את השפופרת מרגישים צורך דחוף למנת פרוזק.

קל להבחין בהתנהגות הזאת על הזולת. מי שיש לו שכל, מצמצם מגע עם המתלוננים כי זה עלול לדכא גם אותו, וגרוע יותר, זה עלול גם להיות מדבק.

קל להבחין בהתנהגות הזאת על הזולת. אבל סקירה קצרה עלולה לגלות גם בנו כמה דפוסי התנהגות שליליים משלנו.

אולי אנחנו אפילו לא מעלים בדעתנו שגם לנו יש נטייה להתלונן – אנחנו יותר מידי עסוקים בלהתלונן על אחרים (כמו שעשיתי עד עכשיו!), אבל סקירה קצרה על הבוקר (הצהריים, הערב) עלולה לגלות בנו, ירחם ה', כמה דפוסי התנהגות שליליים משלנו. במאמר שקראתי לאחרונה, אחת המרואיינות ניהלה יומן שבועי העוקב אחר התלונות שלה והופתעה לגלות באיזו תדירות גבוהה היא מתלוננת. למעשה, התגלית הזאת דחפה אותה לנסות לשנות את ההרגל ולהפסיק להתלונן.

אנחנו עלולים להיות בלתי מודעים לחלוטין לַפּעמים הרבות שבהן אנו בוחרים בנקודת מבט שלילית, כיצד אנחנו זורעים סביבנו עגמומיות, איזה הרגל 'מושך' סיגלנו לעצמנו – יומן מדגיש את כל אלה.

לפעמים 'קוּטֶרִיוּת' היא הדרך שלנו לתקשר עם אחרים. לפעמים זאת דרך לבטא תסכול. לפעמים זה אפילו כיף. אבל תמיד היא מובילה למבט פסימי על העולם, שבסופו של דבר פוגע בנו ובאלה שחייהם נוגעים בשלנו.

זה יכול להיות כל דבר החל בזניח – מזג האוויר – וכלה בדברים הפוגעים והמפריעים ביותר – בני הזוג שלנו והילדים.

סבתו של בעלי זכתה לחיות עד לגיל 98. אחת מפילוסופיות החיים שלה הייתה לעולם לא להתלונן על דברים שאין בכוחנו לשנות. ואני לא מוכרת לכם 'סיפורי סבתא'.

קיטורים אינם סתם הרגל רע. למעשה, הם עצמם מחזקים את הקשיים. ככל שנתלונן יותר על החום, כך נרגיש שחם לנו יותר. וגרוע יותר, ככל שנתלונן יותר על בן הזוג, כך יגדל ויתרחב הקרע בינינו.

התפקיד שלנו הוא לחפש אחר החיובי באלה שאנחנו אוהבים ובעולם שה' ברא עבורנו. נכון, המצב באזור שלנו חסר יציבות, אבל אני מעדיפה להתמקד בנחישותו ועוצמתו של העם היהודי בכלל, ושל האנשים בארצנו בפרט.

כן, בעלי (שוב!) שכח לרוקן את הפח, אבל אני מתמקדת בזה שהוא לקח את הפיקוד בבית, כדי שאני אוכל לשבת עכשיו ליד המחשב.

ולגבי הילדים, בפוטנציה, רשימת התלונות שלנו עליהם יכולה להיות אין סופית, אבל אני מתמקדת בהכרת תודה על הזכות הנפלאה שנפלה בחלקי, לגדל את בני האדם האלה. אני מתמקדת בצדדים החזקים שלהם, בדרכים שבהן הם מביאים אושר ושמחה לבעלי, לי וזה לזה – ולא בעוגמת הנפש.

אני לא רוצה להיות מישהי שאף אחד לא רוצה להיות בסביבתה. אני לא רוצה להיות מישהי שאני לא הייתי רוצה להיות בסביבתה. אני רוצה להיצמד לחיובי משום (שזה יהפוך אותי לפופולארית יותר!) שהקב"ה העניק לנו כל כך הרבה מתנות, וזה ממש חוסר הכרת הטוב להבחין רק במה שחסר לי. אני רוצה להיצמד לחיובי משום שכך היום שלי יהיה בהיר יותר ושמח יותר. אני רוצה להיצמד לחיובי משום שזה ישמח יותר את בעלי וילדיי.

הייתי רוצה גם להתחיל לנהל יומן כדי לעזור לי לשמור על הכיוון. אבל אני יותר מידי עסוקה. איך אפשר לצפות ממני לעשות עוד משהו כש... אופס!