ידידה קרובה שלי אובחנה לא מזמן כסובלת מטווח נרחב של אלרגיות למזון. טווח כזה שהשאיר אותה תוהה, "אז מה כבר נשאר לי לאכול?"

בעלי, שופע דאגה וסימפטיה גברית, שאל אותה בתגובה לתלונותיה: "מה הבעיה? את אוכלת כדי לחיות, או חיה כדי לאכול?" אפילו אם נתעלם מהאמפתיה הרבה שבדברי בעלי, עדיין השאלה ראויה להתייחסות.

למרות שאני אספנית נלהבת של מתכונים, אני נזהרת מאותם "אניני טעם" שמגדירים את מטרת חייהם כחיפוש אחר השטרודל המושלם. אין ספק שהפריחה בזמינות מאכלי הגורמה והמאכלים האקזוטיים השונים והפופולאריות של 'חטיפי הטלוויזיה', מוכיחים שאנחנו לא בדיוק אוכלים רק 'כדי לחיות'.

ובכל זאת, רק מעטים מאיתנו יצהירו שהם חיים כדי לאכול. למעשה, נראה שרבים מאיתנו חיים כדי לעשות דיאטה, שריד בולט לדרך שבה בחרנו לחיות את חיינו. הדבר מעלה שתי סוגיות – הראשונה, אם אנחנו לא חיים כדי לאכול, אז לשם מה בדיוק אנחנו חיים? והשנייה, אמנם קצת פחות מסובכת (למרות שהיא מלאה בתסבוכות רגשיות), מהי משמעותו של האוכל עבורנו?

חזרה למקור השפע

א-לוהים מילא את עולמנו במאכלים כשרים ומגוונים בשלל טעמים, צבעים וצורות שעולים על כל דמיון. יש מתכונים ועיצובי מזון שהופכים את האוכל ליצירת אמנות מקסימה. חלק מספרי הבישול נראים כמו סיור במוזיאון לעוגות (בייחוד משום שרובנו לעולם לא נאפה שום דבר שמזכיר את היצירות המורכבות האלה!).

אנחנו יכולים לאכול לאט יותר ולהתענג על הטעם העשיר שנפל בחלקנו.

ביהדות המטרה אינה לנהל חיים סגפניים ולהותיר מתנה זו שלמה ללא כל שימוש. המפתח הוא לקשר אותה חזרה למקור. אדון הטכניקה הזאת היה אברהם אבינו. מפורסם בהכנסת האורחים שלו, הוא היה עוצר את כל האורחים שבדרך ומציע להם אוכל. הדרישה היחידה שלו מהם היתה לברך אחר-כך ולהודות לבורא על הסעודה הנפלאה.

אם לא כולנו מסוגלים לחקות את התנהגותו של אברהם, אולי אנחנו יכולים לחקות את התנהגותם של אורחיו. אנחנו יכולים להודות לא-לוהים על האוכל שאנחנו אוכלים. אנחנו יכולים להעריך את המתנה הזאת – לא רק על הכוח שהיא מעניקה לנו, אלא באותה מידה גם על ההנאה. אנחנו יכולים לאכול לאט יותר ולהתענג על הטעם העשיר שנפל בחלקנו.

ידיד שלנו טייל במדינה שעסקה בגידול מנגו. באופן טבעי המשקה המקומי החביב היה מיץ מנגו. ביום חם ואביך הוא היה יכול לגמוע שלוש-ארבע כוסות ברצף. בפעם הראשונה שהוא עשה את זה, הוא עצר באמצע הכוס השלישית ואמר, "היי, יש לזה טעם נהדר!" הוא אפילו לא שם לב לשתי הכוסות הקודמות שגרגר לגרונו.

אם ככה אנחנו אוכלים, אז הפסדנו את ההזדמנות של הרגע. לא השגנו את ההנאה הגשמית הטהורה של הטעם, או את ההנאה הרוחנית שבמודעות. אבל, אם אנחנו מברכים ולוגמים באיטיות; אם אנחנו מתפעלים מהצבע הצהוב התוסס של המשקה, מהעסיס הצונן והמרענן של הפרי; אם אנחנו מעריכים את ההנאה שהא-ל העניק לנו – אז אנחנו מרוממים את האוכל ומעניקים לו משמעות ככלי להעמקת הכרת התודה והגברת האהבה לבוראנו.

ואנחנו זוכים להציץ לתוך התשובה לשאלה העמוקה יותר של מטרת חיינו...