רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

דמעות וגם שמחה: 9 שבועות אלמנה

י״ז בסיון ה׳תשע״ח י״ז בסיון ה׳תשע״ח 31/05/2018 | מאת נעמי רבקה מוסט

אין רגע אחד ביום שבו אני לא מתגעגעת לבעלי, אולם מדי יום אני מנסה לבחור באושר.

כל שנה התייחסנו ליום ההולדת של בעלי ברצינות רבה, כיוון שמעולם לא היינו בטוחים אם הוא יזכה לחגוג יום הולדת נוסף. הייתה זו הזדמנות להעריך את העובדה שבילינו שנה נוספת ביחד. בחודש שעבר אריק היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה- 47. הוא אובחן כסובל מלימפומה מסוג הודג'קינס בחודש החמישי לנישואינו ובחלק גדול מ- 11 השנים בהן היינו נשואים, הוא היה חולה.
אריק השתוקק לחיות עוד שנה, עוד יום, עוד שעה. לא היה אכפת לו כמה מאתגר או כאוב היה היום הזה, הוא תמיד שמח להיות בחיים, לבלות עוד זמן עם משפחתו ולנצל את הזמן המוגבל שנותר לו כדי לצמוח ולעשות טוב בעולם.

אריק העריך כל יום וכל נשימה. הוא העריך את חום השמש ואת האור שהיא השפיעה עלינו בנדיבות; הוא העריך את הפרחים המקסימים הצומחים בחצר האחורית שלנו ואת ההשתנות שלהם מדי יום. הוא העריך את המשפחה שלו, את חבריו ואת עבודתו. הוא העריך מוסיקה, אוכל, גרביים צבעוניים וכסא רך שאפשר לשבת עליו. הוא העריך את היכולת ללכת, לאכול ולהתלבש בכוחות עצמו.
לקראת הסוף הוא כבר לא יכול היה לעשות אף אחד מדברים אלה בעצמו. הוא גם לא יכול היה לדבר. תקשרנו בעיקר באמצעות טקסט או באמצעות מחוות ידיים ותנועות שפתיים.

אנו מתייחסים ליותר מדי דברים כאל מובן מאליו. את העובדה שאנו פוגשים את אהובינו מדי יום, את ההזדמנות לומר שאנחנו אוהבים ולחבק את הילדים שלנו. את הקרבה בינינו לבין בן/בת הזוג שלנו, את היכולת לחייך זה לזו, לומר זו לזה כמה אנו אוהבים ולהעריך את כל מה שבן/בת הזוג עושים למעננו.

 

עוד טורים אישיים

אריק לא התייחס לאף אחד מדברים אלה כאל מובנים מאליהם. הוא עשה כמיטב יכולתו לחיות כל יום מתוך הערכה ותחושת מטרה. הוא אהב בכל ליבו, בצורה עמוקה. הוא היה מלא אכפתיות ודאגה כנה לאחרים. הוא היה אדם כן וצנוע, מתחשב, מעורר השראה, נאמן, אוהב, נדיב, אינטליגנטי, יציב, סבלני ותמיד חיובי. למרות הכאב הכרוני ממנו סבל, לרוב היה לו חיוך ענק על פניו, עד לרגע האחרון שבו היה בהכרה. הוא עורר השראה באנשים כה רבים באמצעות עבודתו, הדברים שלימד ופשוט בעצם היותו מי שהוא.

 אני אלמנה כבר 9 שבועות, ולמרות שזה לא הרבה זמן, לפעמים זה מרגיש כמו נצח. כשאני מתעוררת בבוקר ואריק לא נמצא שם לצידי, הכאב מכה בי. אני מתיישבת במיטה בעודי שומעת את ילדיי מתעוררים ומתחילים להתארגן לבית הספר ואני מזכירה לעצמי שהיום אני חייבת לבחור. כיצד אתנהג עם ילדיי? האם אעשה כמיטב יכולתי להיות אמא טובה? האם אנסה לגרום ליום הזה להיות מהנה וכייפי? כיצד אוכל לעשות זאת כשחלק עצום ממני איננו עוד?
ואז אני נזכרת שלמרות שהוא לא נמצא איתי באופן פיזי, אני נושאת עמי את בעלי בכל הזכרונות שלי. אני יוצאת מהמיטה ומחייכת כשאני פותחת את השער לגינה שבה הילדים ואני שתלנו שתילים לפי הנחיותיו של אריק. אני רואה את הדשא צומח ואת הוורדים היפים שהוא שתל במיוחד למעני. אני רואה את התמונות שבחרנו יחד תלויות על קירות ביתנו. בפניהם של ילדיי אני רואה את פניו שלו. לכל מקום שאליו אני פונה, אני רואה את מה שבנינו ביחד, שיעורים שלמדתי, השראה וצמיחה שהשגנו ביחד.

אין רגע אחד ביום שבו אני לא מתגעגעת אליו, אולם מדי יום אני מנסה לבחור באושר. אושר - כיוון שלמרות שאיבדתי את האדם היקר לי מכל, עדיין יש לי אותו בדרכים אחרות. אושר - כיוון שעדיין יש לי הרבה למה לצפות בשעה שאני מתבוננת בילדיי גדלים. אושר - כיוון שכל יום הוא מיוחד ומשמעותי. התבוננתי באריק נלחם כדי לחיות עוד יום, ואני אלחם בדרכי שלי כדי לעשות את אותו הדבר.
ילדינו מדברים על אביהם ללא הרף. הם צעירים (ילד בן 10 ותאומים בני 7), וכמובן שלפעמים הם בוכים מגעגועים אחיו, אולם הם מבינים שהוא נמצא בשמיים ושעכשיו הוא בריא. גם הם בוחרים מחדש כל יום. איך יהיה לי היום בבית הספר? האם ארצה לשחק או שאעדיף לשבת בצד בשקט? האם אקשיב בכיתה או אחלום בהקיץ על אבא שלי?

ילדיי יודעים שהם יכולים לשאול אותי כל מה שעולה על דעתם, והם אכן עושים זאת. איך תהיה הבר-מצווה שלי כשאבא שלי לא יהיה שם לצידי? איך תהיה החתונה שלי בלי אבא שילווה אותי לחופה? אני מזכירה להם שאבא שלהם נמצא איתם תמיד, גם אם הם לא יכולים לראות אותו. פעמים רבות אנו מעלים זכרונות אודותיו, חלקם גורמים לנו לצחוק וחלקם גורמים לנו לבכות. אריק ואני היינו נשואים רק 11 שנים. במבט לאחור הייתה זו תקופה קצרה, אולם במובנים מסוימים התקופה נראית ארוכה יותר, בגלל האינטנסיביות והמוקד של נישואינו. אני משערת שיש כאלה שגם ב- 60 שנות נישואין אינם משיגים את אותו סוג של מערכת היחסים שהייתה לנו.

הייתה לי הזכות להיות לצידו לאורך כל מחלתו. החזקתי בידו ביום שבו אבחנו את מחלתו והחזקתי את ידו ביום מותו. כשהוא אובחן כחולה בסרטן הייתה זו תחילת חיינו המשותפים, עם תינוק חדש בדרך. קיבלנו החלטה אז, שלא לאפשר למחלה להגדיר אותנו - היא תהיה פשוט הערת שוליים שאנו נטפל בה. נמשיך לבנות את חיינו כמיטב יכולתנו, מתוך שאיפה לעזור לאחרים ומתוך אכפתיות לגבי העם היהודי.
איננו בוחרים את רוב הנסיבות בחיינו, הן ניתנות לנו כאתגר שנועד לקדם את צמיחתנו. איננו יכולים לשלוט בתוצאה (זה שיעור שלא היה לי קל ללמוד). מה שבאמת חשוב הן הבחירות שאנו בוחרים לגבי האופן שבו נחיה עם האתגרים שהוצבו בפנינו. אושר הוא מצב הוויה, זו בחירה שניתן לבחור מדי יום.
אינני יודעת מה צופה לי העתיד, אולם אני מברכת כל יום בשמחה. אני מעריכה את הנדיבות השופעת של משפחתי וחבריי. אני שמחה לחזור לעבודה ולקיים שגרה נורמלית יותר. אני שמחה לשמוע זכרונות של אחרים לגבי בעלי ודברים שהם למדו ממנו. אני מעריכה את התפילות והמילים הטובות שאינספור אנשים התפללו ואמרו לי. אני מעריכה את העובדה שאני עדיין מסוגלת לצחוק ולחייך, ואני מעריכה גם בכי טוב.

הייתי אישה ברת-מזל. היה לי את הבעל הכי מדהים. הוא האמין בי והיה שם כדי לעורר בי השראה. הוא הקשיב וגילה אכפתיות אמיתית. הוא היה החבר הכי טוב שלי, אהבת חיי, והאב של ילדינו המקסימים.
אני מקווה לבלות את חיי בהנאה מהזכרונות ובקבלת הדמעות כדרך לבטא את הכאב שלי - ואז לשוב ולהתרומם, לחייך ולחיות. אני מקווה לממש את אחת המתנות הגדולות ביותר שבעלי נתן לי: להעריך את הרגעים הקטנים בחיים, וליהנות מהם באופן מלא.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן