רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

להתפלל עם הרגליים

ט׳ בסיון ה׳תשע״ח ט׳ בסיון ה׳תשע״ח 23/05/2018 | מאת רחל ברגמן

לפני שנה הקפאתי את הביציות שלי. השנה, אני מתכננת חתונה .

לפני שנה תכננתי להקפיא את הביציות שלי. השנה, אני מתכננת את החתונה שלי. קשה להאמין שכל כך הרבה יכול להשתנות תוך זמן כל כך קצר. ולמרות שעל פני השטח נראה שחיי השתנו בן לילה, ישנו סיפור ברקע.

כילדה קטנה חלמתי להקים משפחה. שיחקתי 'אבא אמא' עם כל מי שרק רצה לשחק אתי, בגיל ההתבגרות עשיתי בייביסיטר לתינוקות קטנים ובשנות ה- 20 שלי השתוקקתי לפגוש את האביר על הסוס הלבן. אולם גיל 30 בא והלך והאביר עדיין לא נראה באופק. בניתי לי חיים מאושרים ומלאי משמעות, אולם הדבר שרציתי יותר מכל חמק ממני. יצאתי לדייטים. התפללתי. הלכתי לשדכנים. הייתי באתרי היכרויות ואפילו הורדתי אפליקציית היכרויות. בדיוק כפי שעבדתי קשה בכל תחום אחר בחיי, הייתי מוכנה לעשות כל מה שיידרש. ולמרות שהייתי שמחה בחיי היום יום שלי (עבודה, חברויות, התפתחות אישית וטיולים), בליבי פער חור ענק.

רציתי להיות רעיה ואם, אולם אלוקים המשיך לומר לא. ידעתי שלא אוכל לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שחיי ישתנו, אבל לא ידעתי מה לעשות.

לא ממש שמעתי את השעון הביולוגי של מתקתק, אבל זה בהחלט היה במודעות שלי. הכרתי גם את התהליך של הקפאת ביציות – טכנולוגייה שנועדה לשמר את הפוריות של נשים לפני שאיכות הביציות שלהן יורדת. ולכן, בגיל 36 החלטתי לעבור הקפאת ביציות כסוג של פוליסת ביטוח. במציאות, היה זה מעשה של אמונה. זו הייתה הדרך שלי לומר, "אני ממש מקווה שביום מן הימים אמצא את האהוב שלי. וכשאמצא אותו, אלוקים, אני רוצה שתדע שעשיתי כל שביכולתי".

אם להודות על האמת, היה זה צעד של ייאוש לא פחות מצעד של תקווה.

שלושה חודשים לאחר שסיימתי את הפרוצדורה, פגשתי את הארוס שלי. היה לנו חבר משותף. היה בינינו קליק מיידי. אני זוכרת שאחרי כמה שבועות במהלכם יצאנו הוא שאל אותי על ילדים. "זה קו אדום מבחינתי", אמרתי. ראיתי את הצבע אוזל מפניו ומבט של צער החליף את חיוכו. הוא לא הבין אותי נכון. "לא, לא, אני מתכוונת שזה חיוני מבחינתי. אני ממש רוצה ילדים. למען האמת, רוצה שאספר לך כמה רחוק אני מוכנה ללכת כדי להקים משפחה?"

לקחתי נשימה עמוקה, אזרתי את כל האומץ שלי וסיפרתי לו על הפרוצדורה שעברתי, על התקווה שגייסתי והאמונה שבה דבקתי. היה זה רגע של כנות עבור שנינו. יכולתי לשתף אותו ולהיות פגיעה כשהראיתי לו כמה השתוקקתי למצוא מישהו שאתו אוכל לבנות משפחה, והוא, מבחינתו יכול היה להכיל כמיהה זו.

איפשהו, בהקפאה עמוקה במרפאת הפוריות, יש 18 ביציות על שמי שהוקפאו בשנה שעברה. הן נשמרות שם יחד עם האמונה שלי. התהליך היה מאתגר עבור הגוף שלי, אולם הוא הקפיץ את נשמתי לרמה אחרת. הפכתי לחלק ממורשת של אנשים שפועלים מתוך אמונה. כיהודים, אמונה היא מילת פעולה. כעם, למדנו זאת כבר בשלב מוקדם.

התורה אומרת לנו שכשיצאנו ממצרים, הגענו לים סוף. הסתכלנו קדימה: מים. הסתכלנו לאחור: מצרים רודפים אחרינו. הרגשנו לכודים ומפוחדים. פקפקנו ביכולתנו לשרוד. משה רבנו, המנהיג שלנו, פנה לאלוקים וביקש עזרה. תשובת האל מפתיעה: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעון!"

ממבט ראשון, תגובה זו עלולה להישמע כדחייה. האם אין אנו אמורים לסמוך על השם? מה לא עשה משה כהלכה? נראה שמשה רבנו עמד והתפלל, אך זה לא מה שהיינו צריכים עבור הצמיחה שלנו. יש זמן לתפילה, ויש זמן לפעולה. האל הורה: עם ישראל נמצא במצוקה ויש צורך בפעולה מיידית. לפעמים, עלינו להתפלל דרך הרגליים.

וזה בדיוק מה שעשה משה רבנו. הוא התחיל לפעול ובנוסף התפלל. הוא הרים את מטהו רק לאחר שהעם החל לחצות את הים כפי שהורה לו אלוקים. לפעמים עלינו לעשות צעד קדימה, במקום להתפלל ולהישאר במקום בו אנו עומדים.

אז מה גרם לבקיעת הים בסופו של דבר? המדרש מפרש שהיה זה מעשה של אדם אמיץ אחד. בעודנו עומדים וממתינים לנס מאלוקים, נחשון האמיץ הבין שאם אנו מצפים מהשם לתשובה, אז עלינו להכין את עצמנו לברכותיו. נחשון האמין שהשם ייצור יבשה בתוך הים, אז הוא צעד היישר לתוך המים. עם כל צעד שהוא צעד, המים הפכו להיות גבוהים יותר בנסיגתם. ועם כל צעד, הוא התפלל וביקש מאלוקים לראות את אמונתו. הים לא נבקע עד שהמים הגיעו כמעט עד לגובה ראשו. לפעמים עלינו לצעוד עמוק אל תוך המים של חיינו, לפני שנוכל לראות את הנס.

האם הקפאת הביציות שלי הייתה הפעולה האחרונה שנדרשה ממני כדי שאלוקים יגיד כן? אינני יודעת. מה שאני כן יודעת, זה שזו הייתה אחת הדרכים הרבות בהן עשיתי את ההשתדלות הדרושה ממני והשארתי לו את השאר. נאמר לנו ש"ישועת השם כהרף עין" – וזה אכן כך. אלא שיש הרבה דברים נסתרים מן העין שמובילים אל אותה ישועה. כל דייט מאכזב ותפילה מלאת כאב היו הכרחיים. כל צעד בדרך הביא אותי לרגע הזה והפך אותי למי שאני. אם לא הייתי נאבקת, לא הייתי הופכת להיות האישה שאני כיום, מישהי שיודעת כיצד לצעוד אל תוך ים סוף של חיי.

ייתכן שמצרים לא רודפים אחרינו ואיננו עומדים מול הים, אולם מדי יום אנו עומדים מול פחדים וחששות. לכולנו יש את הדאגות שלנו – האם יהיה לנו מספיק לתשלום החשבונות? מה יגיד הרופא? כיצד אוכל להסתדר? או, כמוני, האם לנצח אשאר רווק/ה? הכניסה לתוך המים והתפילה שאלוקים יבקיע את הים – זוהי דרך חיים. זהו הרגל יומיומי של התמודדות עם כל הדברים שאנו פוחדים מהם, עם שאלות ה"מה אם" של החיים, ולקיחת צעד קדימה בעודנו מבקשים את עזרתו של אלוקים. לזו הכוונה, להתפלל דרך הרגליים.

כמו כל פוליסת ביטוח טובה, אני מקווה שלא אזדקק לאותן ביציות. אולם אין לי ספק שאזדקק לאמונה שבניתי. אין ערבויות בחיים ואני בטוחה שיהיו מים עמוקים בדרך. כשאגיע אליהם, אני מקווה שאזכור כי השם הביא נס לחיי וכי בעזרתו, אוכל להמשיך לצעוד, צעד אחד בכל פעם.

נ.ב. כשכתבתי את המאמר על הקפאת הביציות בשנה שעברה, קיבלתי הרבה תגובות אוהדות. אנשים אמרו לי שהם מתפללים עבורי. אחרים הציעו נקודת מבט ותקווה. מילים אלה רוממו אותי. להתמודד זה אתגר, אך זוהי חוויה אחרת לחלוטין כשמרגישים שאנחנו לא לבד. אלה מכם שהגיבו העניקו לי מתנה. תודה רבה. בעודי מתכוננת לחופה, יהיה לי לכבוד להתפלל למען אחרים. אנא השאירו שמות לתפילה בתגובות. מי ייתן וניפגש בשמחות, ושנצעד לתוך המים יחד באמונה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן