יום אחד נכנסתי לכיתה וגיליתי שאין לי טושים ללוח. בצר לי פניתי לתלמידים ושאלתי:

"יש כאן למישהו טוש ללוח?"

להפתעתי, התלמיד הכי שקט והכי נחבא אל הכלים ומצטנף בתוך עצמו, ששתי עיניו הגדולות והשקטות נמצאות תמיד על מצב 'השתק', פתאום קפץ והעיניים שלו נדלקו כשתי נורות ורסנט ענקיות של מגרש כדורגל.

בפעם הראשונה אני זוכה לשמוע את הקול שלו שואג בחלל הכיתה:

"המורה, המורה, לי יש! לי יש!"

לפני שאני מעכל בכלל מה הולך ואיך התלמיד הביישן והשקט שאני מכיר דוהר לעברי ומדלג על כל הכיסאות והתיקים של שאר התלמידים, הוא כבר היה לידי עם חיוך של מנצחים והגיש לי את הטוש ללוח כמו היה שליח שמגיש לזאוס את המנחה השנתית שלו.

חייכתי אליו ולקחתי את הטוש, ודממה בכיתה וכל התלמידים לוטשים עיניים לטוש ומשם ללוח ומשם אליי וחוזר חלילה והתלמיד הביישן שהתחפש לרגע ליזם נועז מסתכל גם הוא ואני מגלה לתדהמתי שהטוש שלו לא עובד.

ורעש צורמני במיוחד נחרט על הלוח ומשם על הנשמה של התלמיד האבוד. אני חושב לעצמי שככל הנראה הוא יזכור את הרגע הזה כנקודת מפנה לרעה בחייו. עד שכבר חשב שסוף סוף הנה, הבריאה העניקה גם לו את ההזדמנות להראות מה הוא שווה, הכול הולך לרדת לטמיון מאחר שהטוש המיוחל שהוא כל כך התאמץ להגיש, לא עובד.

בשבריר של שנייה, תודה לאל שנתן לי רעיון מבריק, החלטתי לשנות תכניות. הודיתי לתלמיד לפני כל הכיתה ואמרתי לו שבדיוק הייתי חייב טוש מיוחד כזה כמו שנתן לי בשביל התרגיל המחשבתי שעכשיו אני רוצה לבצע. אמרתי שכולם צריכים ממש להתרכז עכשיו בלוח, כי אני כותב משהו בכתב סתרים, בכתב שקוף, ונראה מי יכול לגלות מה אני כותב?

לקחתי את הטוש, הקפצתי אותו באוויר ואמרתי להם שאני רוצה להדגים להם ניסוי קשה במיוחד, אני כותב ואתם מקשיבים לרעש החריטה ומסתכלים טוב טוב על צורת הכתיבה שלי ומי שיוכל להגיע ללוח אחר כך ולנחש מה אני כותב, יוכל להעניק לכיתה שחרור של חמש דקות מוקדם יותר מהשיעור.

והנה הצבע חזר שוב ללחיים של התלמיד הביישן ושתי העיניים שלו שוב נדלקו מחדש ואני רק חושב לעצמי:

איזה עוד עבודה בעולם, תעניק לך את היכולת להחיות מתים רק בעזרת טוש שבכלל לא עובד.