אולי הכותרת הראשית של אוגוסט היא בכלל "משעמם לי". זה מה שמעסיק את רוב אזרחי ישראל, מכל המגזרים ובכל הגילים. ילדים והורים, סבים ודודים, כולנו יחד בחודש הזה, צפוף־צפוף. באוהל או במלון, בצפון או בחו"ל.

כל קייטנה או סידור אחר כבר נמוגו ואין לנו ברירה אלא פשוט להיות ביחד. כך כשבראש הכותרות מדברים על ארי הרו, רוב הישראלים עסוקים בשאלה: איך להרגיע את הילדים שרבים במושב האחורי. השבוע ראיתי ילדים שבאו עם ההורים לעבודה באולפן חדשות, במכולת, בחנות מחשבים. ילדים יושבים ליד אבא או אמא, ספק עוזרים, ספק משתעממים.

אני מקווה שזה לא ככה גם בשב"כ ובמוסד.

פגשתי השבוע את לאה ושמחה גולדין בבריכת הסולטן בירושלים, ביום ראשון, בהופעה של אברהם פריד. 7,000 איש הריעו להם כשפריד סיפר שהם יושבים בקהל. ביום שני הם היו באמפי זאפה בשוני, בהופעה של עידן עמדי. גם שם, כשעמדי רק אמר שהם נמצאים – למעלה מאלף איש נעמדו ומחאו להם כפיים, יותר מדקה רצופה.

עמדי התקשה להמשיך. "איזה זוג מעורר כבוד", הוא אמר.

גלי האהבה האלה הוכיחו להם שהנושא לא נשכח, ושהציבור הרחב מעריך מאוד את עמדתם. הם לא מתחננים לשחרר מחבלים, לא רוצים להיכנע לחמאס, לא רוצים להחליש את ישראל אלא לחזק אותה.

בהופעה האחרונה של אהוד בנאי, בכנרת, גם הוא דיבר על הדר גולדין ואורון שאול שגופותיהם טרם הוחזרו מעזה. שניהם יצאו להגן על עיירות בדרום, הוא הסביר לקהל, והקדיש לשני החיילים את שירו "עיירה בדרום". זה קרה השבוע גם בהופעות של יובל דיין, מירי מסיקה ועוד יותר מעשרה אמנים.

יוזמה של הנהלת "זאפה", יחד עם חברים של הדר, שמנהלים מאבק על דעת הקהל אבל ברוח קצת אחרת. "אנחנו חושבים תמיד איך לרומם את הציבור, להרים אותו", נוהג לומר צור, אחיו התאום של הדר, בכל פעם שהוא מספר לי על רעיון חדש שלהם.

שלושה קיצים חלפו מאז הקיץ ההוא של "צוק איתן".

אוגוסט הזה רגוע, ברוך השם, אבל עשרות אלפי ישראלים שיצאו כדי לבלות ולשמוע הופעה, עצרו בו לכמה רגעים של זיכרון.

מחוץ לכל ההופעות חולקו סטיקרים וצמידים, ונתלו גם שלטי ענק עם אחד המשפטים הנפלאים שכתב לעצמו גולדין, וכבר הפך עבור רבים לסיסמה, למוטו: "בחיים אתה יכול לעשות דברים גדולים, או להתעסק בעצמך".