היום חטפתי בפרצוף. ביג טיים.
אפשר לומר - אשר יגורתי בא לי.

כל החיים אני פוחדת מכך שיגידו עליי שאני לא בסדר, שאני לא טובה, שאני לא מספיק (השלם את החסר).
כשהייתי ילדה והבחינו בי, חטפתי. אז למדתי להיעלם. למדתי לצמצם, לטשטש, להפוך אפרורית ובלתי נראית ככל האפשר
הפכתי להיות מאוד לא מאיימת ואז בחרתי מקצוע שבו יכולות ההכלה וההקשבה שלי סייעו לי מאוד. בתחום הזה מי שחשוב זה לא אני, אלא האדם שמולי. אני שם למענו. נכון?... 
ובקונכייה שלי, הרגשתי בטוחה יחסית. גם מתוסכלת כמובן, כי יש בפנים המון דברים שלא מקבלים מקום ואפשרות להתבטא, אבל מה זה תסכול לעומת ביטחון?
מדי פעם הצצתי החוצה, אפילו "יצאתי לסיבוב" בעולם. אבל מהר מאוד חזרתי לקונכייה הבטוחה והחמימה שלי והמשכתי לנהל בתוכה את חיי
עד ש... 
אתמול הייתי בסמינר המדהים של אישה מופלאה בשם סמדר מילר, שנקרא "לצאת לאור בעוצמה".
אני לא יודעת מה קרה שם בדיוק, אבל היום אלוקים החליט לתת לי בעיטת התעוררות רצינית. הוא כנראה ידע שאחרת אני לא אזוז...
הפרטים והנפשות הפועלות לא חשובים. הנקודה היא, שקיבלתי חתיכת שטיפה. על מה? על כמה שאני גרועה. על כמה שאני לא בסדר. על כמה שאני... לא מביאה את עצמי. לא נוכחת.
קולטים??? על זה שאני לא נוכחת!!!!
אחרי השטיפה, כשאני עדיין המומה וכואבת, הגיעה שליחה נוספת של נציגנו מלמעלה: מטופלת בת 11. "תגידי, את תמיד מדברת כל כך בשקט? את לפעמים כועסת? מרימה את הקול?" במילים אחרות - "הלו, יש שם מישהו?"....
והאשלייה של הבועה החביבה שהגנה עליי והסתירה אותי התנפצה לי בפרצוף.
It was not a pretty sight.
האם המסר יכול להיות יותר ברור מזה
הדבר שממנו חששתי קרה. ולמה הוא קרה? כי ניסיתי להימנע ממנו... 
 ועל כך ייאמר - השם ישמור.
אז - עולם יקר, שלום.
הנה אני
אני לא מושלמת
 אני פוחדת לפעמים לדבר, כי נכון לעכשיו, אני עדיין מייחסת חשיבות יתרה למה יחשבו עליי. הנושא בטיפול.
אני פוחדת לטעות. באג רציני, יודעת. עובדת גם עליו.
יש עוד מלא דברים שצריך לתקן
או שלא?
 אולי זה בסדר פשוט להיות ככה? אנושית, רחוקה שנות אור מהשלמות הנכספת, אבל - להיות אני.
ממש הייתי רוצה עכשיו להצהיר כאן שזהו, אני יוצאת מהקונכיה אחת ולתמיד, שזה לא יקרה יותר, שמעכשיו אתחיל לדבר ולהיות נוכחת ולהיות אני.
אני מאוד מאוד רוצה. וגם לוקחת בחשבון שאולי אפול בדרך עוד מיליון פעם. שוב אשתבלל ואשתתק ואאבד את עצמי. רוצה להבטיח לעצמי שאם זה יקרה, אתייחס לעצמי באמפתיה ובחמלה אמיתית. את שיטת הביקורת כבר ניסיתי. לא מומלץ.
וגם, נראה לי שאם זה  יקרה - אם אפול שוב לדפוסים הישנים - אלוקים כבר ידאג לשלוח לי כמה תזכורות נוספות (קצת פחות מכאיבות נקסט טיים, פליז) שיעזרו לי למצוא את דרכי חזרה אליי.
אז תודה שקראתם.

הנני.