מזה שלושים ושש שנה שאני מסתכל בסלידה לעבר מכונות הזרוע הרובוטיות המושטת שנמצאות בקניונים, מביאות לך את האשליה שאי פעם תוכל לזכות באחד מעשרות הצעצועים הנמצאים תחתיהם.

נגעלתי מהם בגלל שהם כיוונו לבטן הרכה ביותר שלנו: התקווה והאופטימיות כמו גם הטיפשות הנאיבית.

זה שמעולם לא הצלחנו לזכות, לא מנע מאתנו בתור ילדים קטנים להמשיך ולשלשל מטבעות של חמישה שקלים רק בשביל עשר השניות בהם יכולנו להפעיל את הזרוע הרובוטית משל אנחנו באמת שולטים בגורלנו.

ובכל פעם אותו סיפור: תקווה. פעולה. ציפייה. אכזבה.

ועוד יותר גרוע היה, כשבדיוק מהמקום שאנחנו משלשלים את השקלים שלנו ומפעילים את הזרוע, יצאנו גם לדייטים וגם במרדף אחר חלומות אחרים שלנו:

אולי הפעם זו תהיה האחת. אולי הפעם נוכל לשלוט בגורלנו ובסוף התהליך נזכה בצעצוע. או באישה. או בכל חלום אחר שאי פעם חלמנו להשיג.

אתמול הלכתי לקניון 'האחים ישראל' עם ילדיי. הם ראו את המכונה ומיד עיניהם נדלקו כאשר הבחינו בצעצועים המונחים מתחתיה:

"אבא" הם ביקשו בעיניים דולקות: "תנסה להביא לנו את הצעצוע. רק פעם אחת".

הרגשתי נבוך לא בשמי. בשם כל האבות שבעולם. האם אני הולך לתת יד לאחד מפשעי ההונאה הגדולים ביותר ולהכניס גם את ילדיי לאשליה הכי לעוסה בתחום?

מאחר שהם ממש ממש רצו, נכנעתי והכנסתי את חמישה שקלים, מודע לסוף הצפוי כבר:

אחרי אין ספור כישלונות בעשרות מכונות בעשרות קניונים, למדתי לפחות לכבות את הציפייה: אנחנו כבר מכירים, המכונה ואני. זה כבר לא היה דייט.

זה היה מפגש אפלטוני לגמרי.

הכנסתי את המטבע של החמישה שקלים. אחזתי בחוזקה בידית. ילדיי הסתכלו עליי בדריכות תמימה. לחצתי על כפתור ההפעלה ויצאנו לדרך:

הייתי לגמרי רגוע היות ולא ציפיתי לכלום. באמצע הדרך, אחרי שהידית סיימה את המסלול הראשון, עצרתי. כיוונתי והתחלתי את השניות האחרונות עד לשחרורה מתוך מטרה שהיא תוכל להינעל בדיוק על המקום המדויק בצעצוע שיאפשר לה להרים אותו.

ואז זה קרה:

הידית ירדה בדיוק לעבר המיקום האופטימלי שאיפשר לה להרים את הצעצוע ששווה אם יורשה לי הרבה יותר מחמישה שקלים:

פתאום העולם נעצר. עוף לא צייץ. ברקע נשמע לי הניגון של פאברוטי. וכל העם רואים את הקולות וברקים.

המום כולי, הסתכלתי לעבר הצעצוע העולה, מחובר לזרוע שהתרוממה, מחכה לנפילת הצעצוע בכל רגע ונדהם מחדש לאחר שהזרוע השלימה את משימתה:

הצעצוע הושלך אחר כבוד לעבר הפתח. ילדיי הסתכלו עליי בגאווה. ואני?

הרגשתי שניצלתי את הפעם היחידה עלי אדמות שאי פעם אזכה לנצח את המכונה המטריפה הזו.

אילו היו שואלים אותי משמיים: מתי תרצה לבזבז את הזכייה שלך?

לא הייתי יכול למצוא מועד מתאים והולם יותר, מאשר לזכות בצעצוע עבור ילדיי.

תאמינו לי שסטטיסטית, הסיכוי שזה יקרה, הרבה יותר נמוך מהסיכוי שאראלה ממפעל הפיס תתקשר אליכם.

והנה הנמשל על החיים:

לפעמים, החיים פשוט מביאים לך את הדברים הטובים ביותר בעיתוי הטוב ביותר והולכים לפי האמת שלהם:

הדבר היחיד הבטוח בהם, הוא חוסר הוודאות. לכל הכיוונים

ושכל אחד ייקח את זה לאן שבא לו.