חודש אב מכיל בתוכו כאב על חורבן בית, ועם זאת בניין והתחדשות
בשבעת השבתות הקרובות קוראים הפטרות נחמה בבית הכנסת. ההפטרה שלנו השבת היא "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו מ, 1) ואני חושבת על כך עד כמה כל אחד מאתנו כפרטים וכעם זקוקים לנחמה, נחמה רוחנית של בניין חדש מתוך חיבור עמוק וכן לזהותינו. 'לפעמים אני, לפעמים אתה כה זקוקים לנחמה.' (רחל שפירא)

אבל בזכות הירח הלילה שמסמן שט"ו באב הגיע, בחרתי להביא את הדברים שכתבה אורית רוזנבליט, מנחת "ניגון נשים" בקרית שמונה. מתוך האיגרת החודשית של 'ניגון נשים' באורנים:
"להקים בית מתוך החורבן
רק כמה ימים עברו מאז ציינו את ט' באב, וכבר כמעט שכחנו אותו. אך האם את החורבן שכחנו?
איך מתמודדים עם חורבן?
מה עושים כדי לקום ממנו?
ואיך חיים עם תודעה של חורבן אך מתוך בנייה מתמדת.
המשנה מצאה את "בנות ישראל הלובשות כלי לבן שאולין", המחפשות את הגבר להקים אתו משפחה, כאפשרות ראויה. והרי ט"ו באב נזכר במשנה בסיום מסכת תענית. אולם במקום להקים מבנה לבֵנים שניתן להחריב, המשנה מציעה להקים מבנה אנושי, בית מקדש פרטי, משפחה. אם נעיין במשנה, נוכל למצוא את "אבני הבניין" של הבית שהמשנה מציעה לנו לבנות:
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ…
וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.
וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי… תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיה "(משלי לא ל-לא)… וְכֵן הוּא אוֹמֵר "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג יא)
'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ' – זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. 'וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ' – זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן.
(משנה תענית ד, ח(
"האבן הראשונה" היא בנות ירושלים המחפשות גבר שיביא לביטוי את גבריותו בבחירת אישה לחיים. המשנה אינה אומרת זאת במפורש, אך בהקשר לחורבן זוהי דרך עקיפה לומר: במקום להילחם ולקנא לעיר הנצורה בוא לחיות ביחד…
"האבן השנייה" היא כלֵי לבן שאוּלין – בגדים לבנים שווים לכל נפש, שיופיים בניקיונם והם מעידים על פנימיותה של הלובשת אותם.
"האבן השלישית" היא הריקוד בכרמים – גידול הגפן, בציר הגפן והאתגר לייצר ממנו יין שאיתו נקדש את חיינו. עשיית היין מחייבת ישיבה, סבלנות (שאולי תביא גם סובלנות) והתמדה.
"האבן הרביעית" היא התורה – בנות ישראל שרות ומדברות את תורת ישראל ואפילו דורשות אותה, ובעזרתה הן מבססות את בניית הבית. כל חופה מוצבת על ארבעה עמודים המתוארים במשנה כסמל לעמודי בית המקדש.
מי ייתן שגם בימים אלה לא נשכח, שבית לאומי, כמו בית המקדש, עומד על עמודים אנושיים, על אהבה, על קבלה, על גידול ענבים ועל לימוד תורה, ולא (רק) על קנאות באשר היא".

אחד הדברים המחברים שחוויתי בשבוע האחרון היה מפגש בירושלים של 100 נשים מדהימות מכל מיני ישובים בארץ. שני הארגונים – האחד 'אמהות עם מהות' והשני ה'חבקוקיות' – חילוניות, חרדיות, ברסלביות והרב קוק התחברנו לערב משותף שהיה בו כח נשי מעצים ומאחד מכל המגזרים, עם הרבה אהבה וקבלה וחיבוק גדול מאוד. זכות.