הבוקר עליתי לאוטובוס. בסמוך לספסל הראשון ראיתי מדבקה מוצמדת לשמשה מטעם חברת האוטובוסים, ועליה כתוב: מפני שיבה תקום, כלומר, שבמקומות אלו יש זכות קדימה למבוגרים. נחמד.

אחת החוויות הקבועות שלי בזמן נסיעה בתחבורה הציבורית היא הקימה למבוגרים. מיד כשנפתחת הדלת בתחנה ואדם טיפ טיפה מתבגר עושה את דרכו פנימה, המוח שלי כבר עסוק בקדחתנות בניסיון נואש לאמוד את גילו, וכמה באמת דחוף לו לשבת. אני בטוח שרבים מכירים את התחושה.

אנחנו פוגשים מבוגרים כל הזמן בכל מקום. בבניין, באוטובוס, ברחוב ואיפה לא. אנו מוקפים באנשים מבוגרים, וזה דורש מאתנו לפנות להם מקום ישיבה, לעזור להם בסחיבת סלי קניות, להמתין להם בסבלנות, ועוד. זה בהחלט מובן מאליו, ברור לכל שחובת החברה היא לדאוג למבוגריה, לסייע להם כפי הצורך, ולמנוע מהם חוסר נעימות.

ברור.

אבל זה לא הכל. בפסוק המצוטט, כפי שמופיע במלואו בתורה, נאמר "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" [ויקרא י"ט ל"ב], פירוש הדבר, שיש מצווה לא רק לקום כדי לפנות להם את המקום על מנת שיהיה לקשיש מקום לשבת שלא ייפול, אלא שצריך לקום כדי לכבד ולהדר אותם, גם אם כבר יש להם מקום פנוי לשבת!

בתלמוד (קידושין ל"ג) מופיע הסבר מדוע צריך לקום לכבודו של כל אדם מבוגר, גם אם איננו חכם גדול:

"כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני". כלומר, האנשים המבוגרים עברו בחייהם מן הסתם אירועים מיוחדים ומסעירים והרפתקאות שונות, ועל כן עלינו לנהוג בהם כבוד.
עלינו לנהוג בכבוד באוכלוסיה המבוגרת לא רק לטובתם ולהגנתם, אלא קודם כל – לטובתנו. יש לנו המון מה לדעת וללמוד מנסיון חייהם העשיר, ואם ננהג בהם בכבוד הראוי, נוכל לקבל מהם הדרכה וראייה נכונה ממרום גילם.

במציאות דינאמית ומתקדמת, כאשר לפעמים נדמה שהעולם שייך לצעירים בלבד ועל המבוגרים לפנות להם את מקומם, נזכור תמיד: "מפני שיבה תקום", אם ניתן למבוגרים שבינינו את המקום המתאים להם, ונהדר ונכבד את הזקן, נשמע מה שיש להם לומר, בסופו של דבר, כולנו נרוויח!

אז בנסיעה הבאה – גם אם האוטובוס ריק מנוסעים, והמבוגר התורן מתיישב בקלילות במקום הראשון שנקרה בדרכו – קום לכבודו. בעצם אולי לא מומלץ, זה קצת מסוכן תוך כדי נסיעה, אבל לפחות נזכור את כבודו הראוי לו, ושהעולם, שייך קודם כל למבוגרים.