יש להניח שמעולם לא שמעתם את השם שלו. לא קראתם עליו בעיתון, לא חשבתם לעצמכם בלילות מה עובר עליו, למעשה בכלל לא ידעתם שהוא נמצא כבר חמש שנים בשבי. וזה לא בגלל שאתם ישראלים. כל זה היה נכון גם אילו הייתם אמריקאים שגרים בניו-יורק או בוושינגטון.

שמו של החייל: בו ברגדאל. טוראי בצבא ארה"ב שנפל בשבי ארגון הטאליבן באפגניסטאן. זה קרה אחרי שיצא על דעת עצמו מבסיסו, ובמשך חמש שנים נעלמו עקבותיו. ידעו רק שהוא נלכד על ידי ארגון טרור אפגאני, שדרש תמורתו שחרור של כעשרים מחבלים וכופר כספי.

השבוע כינס הנשיא אובמה מסיבת עיתונאים והודיע שהחייל השבוי יחזור לביתו ויפגוש את הוריו, אחרי שארה"ב הסכימה לתת תמורתו חמישה אנשי טאליבן שישבו בכלא באפגניסטאן.

אתה קורא את הדברים ולא יכול שלא להיזכר בסיפור שלנו. יש כמה קווי דמיון שלא ניתן להתעלם מהם. שניהם נולדו באותו שנה. שניהם חיילים זוטרים. ובכל זאת – איזה פער עצום בין שני המקרים! אין אדם במדינת ישראל שלא היה חשוף לקמפיין הפומבי, האגרסיבי, המניפולטיבי לעיתים, שנועד ללחוץ בכל הכוח כדי שמקבלי ההחלטות יסכימו לשלם 'כל מחיר' למען החזרתו של החייל - 'הבן של כולנו' - גלעד שליט, הביתה.

אמריקה, לעומת זאת, נותרה שלוה ורגועה. אף אחד שם לא החליף את תמונת הפרופיל בפייסבוק שלו בתמונתו של בו ברגדאל. הנשיא, שר ההגנה וראש המטות המשולבים לא חשו בלחץ מפגינים מול ביתם. והתקשורת שמרה על דומיה ולא פמפמה ללא הרף על החובה להציל את החייל השבוי.

התוצאות בסופו של דבר היו די דומות. שני החיילים שבו אחרי חמש שנים הביתה. אך המחיר ששולם היה שונה בתכלית. מדינת ישראל שחררה 1027 מחבלים, ביניהם רוצחים עם דם על הידיים, כדי שגלעד שליט יוכל לחזור לביתו. אמריקה שחררה חמישה אנשי טאליבן שיועברו לשנה בכלא בקטאר ולאחר מכן יורשו לחזור לארצם, כדי שבו ברגדאל יראה שוב את הוריו. גם הדבר הזה הוא חידוש גדול מבחינת המדיניות האמריקאית, שספג בארה"ב ביקורת פנימית חזקה – מה פתאום להיכנע לארגון טרור ולהסכים לשחרר את אנשיו מהכלא.

ההשוואה בין שני הסיפורים שווה מחשבה על ההבדל שבינינו לבין ידידינו האמריקאים, לטוב ולרע. לרע – כי אין ספק שהקמפיין הציבורי התוקפני רק חיזק את כוחם של מחבלי החמאס שאחזו בגלעד שליט, והגביר את תאבונם ואת המחיר שהעזו לדרוש תמורתו. העקשנות האמריקאית לעומת זאת הורידה את המחיר פי מאתיים.

לעומת זאת, אי אפשר שלא לומר מילה על הלב היהודי, שחסרונו זהו יתרונו. לנו באמת אכפת! כל יהודי שקשה וכואב לו, הוא חלק מאיתנו. "כל ישראל ערבים זה בזה" אינו מליצה ספרותית, אלא משהו עמוק שטבוע בקוד הגנטי של העם שלנו. אויבינו מנצלים את הדבר הזה כנגדנו, אך נקודת התורפה שלנו היא גם סוד כוחנו.

בסופו של דבר יישארו השאלות - האם סיפור גלעד שליט יכול היה להיגמר אחרת?

האם הוא היה צריך להיגמר אחרת?

אם חלילה נעמוד שוב ניסיון כזה – האם ההתנהלות תהיה שונה?

אלו שאלות מפתח, שאירועי השבוע מזמינים אותנו להציף אותן מחדש.