הייתה לי פעם חברה טובה באוניברסיטה. שחינו יחד בבריכה, שיחקנו סקווש, יצאנו לבלות ולמדנו יחד למבחני הסיום בבית הספר למשפטים. שום דבר מכל הדברים האלה לא היה ראוי במיוחד לציון, אלמלא העובדה שלא היתה לה אמה וכף יד. אחת מזרועותיה התעגלה מסביב למרפק, והסתיימה שם. למרות זאת, היא שקעה בהתלהבות בספורט, בלימודים ובחברה.

היא ספרה לי שפעם היא פגשה ילד שנולד עם אותה הבעיה. בניגוד לה, הילד התנהג כמו נכה והיה בעל תחומי עניין ופעילויות מצומצמים במיוחד. היא האמינה שההבדל הגדול ביניהם נבע מהשוני בגישתם של ההורים. ההורים שלה אמרו לה שהיא מיוחדת ויכולה לעשות הכל. הוריו של הילד הקטן ריחמו עליו והבחינו רק בטווח מוגבל מאוד מיכולותיו הפוטנציאליות.

גם אם אנחנו לא אומרים כלום, הילדים שלנו קולטים מאיתנו את הרמזים.

אין מי שלא ראה ילד קטן שנופל ובודק כיצד הוריו מגיבים. אם הם נראים מבוהלים או מבועתים, אז הילד מתחיל בדרך כלל לבכות. אם הם נראים מעודדים ומתנהגים כאילו שזה לא כזה עניין גדול, הילד שלהם בדרך כלל יקום וימשיך לשחק. אנחנו קובעים את הטון.

חשוב שכל הורה יבין את העיקרון הזה, ויחיל אותו על מגוון רחב של מקרים.

בעוד שקנאה מסוימת בין אחים היא בלתי נמנעת, אני חושבת שציפיותיהם של ההורים יכולות בהחלט להגביר אותה. אם אנחנו משדרים לילדים שעומדים להיות אחים גדולים שאנחנו מרחמים עליהם ומצפים מהם לקנא, הם יקנאו – ובגדול. אולם אם אנחנו מתייחסים להגעתו של האח הקטן באופן טבעי (עם מידה ראויה של חגיגיות!), ולא עושים עניין מרגשותיהם המורכבים, הם יגיבו בהתאם.

כך גם לגבי מצבים מפחידים. אם אנחנו באמת מרגישים מפוחדים או מוטרדים, עלינו, בתור הורים, לפנות אל השחקן הפנימי שלנו. הילדים שלנו צריכים להרגיש מוגנים ובטוחים. אנחנו צריכים לשמור על רוגע וקור רוח ולשדר ביטחון, כך שגם הילדים שלנו ירגישו כך. אנחנו צריכים להיות ענייניים וישירים ולא ולהירתע ממצבים לא נעימים. הם סומכים עלינו שנראה להם את הדרך.

יש ביטוי ישן ביידיש "שווער צו זיין א ייד" – קשה להיות יהודי. מילים שאנחנו יכולים כמעט לשמוע מקולותיהם של חלק מבני הדור הקודם. ובכל זאת, למרות שודאי לא היה להם קל, אף פעם לא נכון להעביר את המסר הזה לילדים. המסר היה צריך להיות, זוהי זכות וגאווה להיות יהודי. אפילו אם אנחנו לא מרגישים כך, אנחנו צריכים להתעלות למען ילדינו.

וכמו במקרה של חברתי מהאוניברסיטה, אם חולי או קושי אחר פוגע, אנחנו צריכים להציג כלפי חוץ את המבט האופטימי והפרקטי. יתכן שהגישה הזאת מצידנו היא אותנטית. ואם כך, נפלא. אבל אם לא, אנחנו נעשה את עצמנו עד שנצליח. נפעל "כאילו" ונשפיע על הילדים שלנו באופן חיובי, ובו בזמן גם על עצמנו.