במשך שנים רבות שעות הערב היו, איך לומר זאת, לא הזמן הכי יעיל שלי. אני אוהבת לקום מוקדם – בין 5:00 ל-6:00 בבוקר – ולהתחיל את היום שלי לפני שהבלגן מתחיל. גיליתי שאני מספיקה הכי הרבה בבקרים, ומשם ואילך הקצב יורד.

ובכל זאת, אני לא מצליחה לעמוד מול פיתוי של הרצאה מעוררת השראה בשעת לילה מאוחרת. האם זה הפחד שלי מלהפסיד (הפסדופוביה כמו שהילדים שלי קוראים לזה)? האם זו שאיפה כנה ללמוד ולצמוח? לפעמים אני פשוט רוצה להרגיש חלק מהקהילה.

תהיה מה שתהיה הסיבה, זה פשוט לא הולך. אני מאלצת את עצמי לנסוע לשיעור (ואפילו שותה כוס קפה נוספת), מתכננת להאזין להרצאה ברוב קשב. וקצת אחרי שהמרצה פותח(ת) את פיו, שמורות עיניי מתחילות לצנוח, ובעקבותיהן גם ראשי. אני מתעוררת שוב ושוב בקפיצה (אין לי ספק שכולכם מכירים את ההרגשה), וסופרת את הדקות עד לרגע בו אוכל לצאת מבלי לפגוע באיש.

לא מדובר בתופעה חדשה אצלי. עדיין יש לי חלומות ביעותים על שינה במשך השיעור של שתיים בצהריים בדיני נזיקין, בבית הספר למשפטים, כשאני מנסה להסתתר מאחורי כף ידי בתוך כיתה קטנה ואינטימית. ובכל זאת, עדיין לא הפנמתי את הלקח.

בכל מקרה אני ישנה אפילו ברגעים המעוררים ביותר!

אני רוצה לשמוע מה יש למרצים לומר, ואני רוצה לקחת חלק בחוויה החברתית, אולם נראה לי שסוף סוף הגעתי לגיל ולבגרות הדרושים כדי לקבל החלטות ולהיצמד אליהן (אל תנסו אותי!). אני פשוט לא מתכוננת ללכת יותר. המידע לא נקלט והחוכמה לא נרכשת, כי בכל מקרה אני ישנה אפילו ברגעים המעוררים ביותר!

אולם נראה לי שהחלטה היא מעבר להשלמה עם המגבלות שלי (למרות שגם זה לא דבר קל – ומכיוון שהיו לי עם זה בעיות כבר באוניברסיטה, לא אודה שיש בכך קשר כלשהו לגיל!), אני חושבת שאני צריכה לקבל החלטה הרבה יותר משמעותית.

למרות שבלי כל ספק אני יכולה ללמוד המון מאחרים (למעשה מכולם, בהתאם לנאמר בפרקי אבות), ולמרות שהמרצים בודאי ישתפו את הקהל בסיפורים עוצמתיים ומעוררים שמעולם לא שמעתי, ההשראה שלי צריכה לנבוע מבפנים.

אני לא יכולה לסמוך על כוחו הרטורי של מרצה אורח כדי להניע אותי. אני לא יכולה לסמוך על שיחה מעוררת, כדי להמריץ אותי להמשיך לצמוח.

המוטיבציה צריכה לנבוע מתוכי. ואני צריכה לשמור על עקביות – יום אחר יום – בין אם נחה עלי המוזה ובין אם לאו.

ולמעשה, אני לא צריכה להרחיק לכת עד כדי כך כדי למצוא דוגמאות לצמיחה ולאישיות טובה. כל אדם שאני פוגשת – שכנים, חברים, מכרים – יכול ללמד אותי על דרכים טובות יותר לחיות. חלקם מארחים בדרך יותר שקולה ומתחשבת. חלקם בני זוג פחות אנוכיים (אני באמת חייבת ללמוד מהם?). חלקם הורים רגישים יותר או שכנים מתחשבים יותר. חלקם עובדים נאמנים יותר ואחרים הם חברי קהילה מעורבים יותר.

חברה אחת למדה אותי להכין סלסלת מוצרי טיפוח (חדשים) לאורחים שמגיעים ללון (האם שאלתם את עצמכם אי פעם מה לעשות עם הסבונים הקטנים האלה של בתי המלון?), אחרת משאירה בחוץ כמה חטיפים ביתיים מפתים. חברה ושכנה טובה שלי סיפרה לי שהיא תמיד כותבת מכתבי תודה למורים של ילדיה. אישה במטוס למדה אותי להעריך את ייחודיותו של כל ילד (בקהילה הקטנה ביישוב שלהם, היא הרשתה לבנה להצטרף ללהקת רוק – ובסוף הוא זכה בפרס למוסיקאים!) וידידה אחרת המחישה בהתנהגותה איך לגלות הערכה למתנות, בתגובותיה החמות, והמתפעלות שתמיד מותאמות לנותן.

ניתן למצוא השראה בכל מקום – בפרט כשאני מספיק ערה כדי לשים לב!

מעתה ואילך אני נשארת בבית בלילה (בונוס נוסף: בעלי וילדיי יעריכו את זה), ומחפשת השראה בכל מקום סביבי, לומדת מאלה שאולי אינם מוסרים הרצאות מעוררות, אבל תמיד עושים את המאמץ הנוסף.