מדהים באיזו מהירות חלפה לה שנה. למרות שחלק מימי הקיץ נראו אינסופיים, בכל זאת נראה שראש השנה מגיע אלינו קצת יותר מדי מהר, והזמן שנותר לנו כדי להתכונן, הולך ומצטמצם. ואם נדחה את ההכנות רק קצת (האסטרטגיה המוכרת של "מתחילים דיאטה מחר"), אנחנו עלולים להפסיד את ההזדמנות מכל וכל.

אז אני מרחיקה מעליי את התפריטים והמתכונים המפתים, מתעלמת מקריאותיהם הנואשות של המטבח, החנויות, הכביסה וכן, אפילו הילדים, ומתיישבת לחשוב על מטרותיי לשנה זו.

כרגיל, יש לי אינספור רעיונות – הרבה יותר משאוכל אי פעם לממש, אפילו אם היו לי כוחות של בת 25 (למרות שהשלמתי עם קמטי הגיל, עדיין לא התרגלתי למאגרי האנרגיה המדולדלים!) אז אני מצמצמת את הרשימה.

יש מחשבה אחת שאליה אני מתכוונת להיצמד כשאשמע את תקיעת השופר (והיא לא "וואו, איזו ארוכה התקיעה גדולה הזאת? מעניין אם הרב של בית הכנסת השני מסוגל לתקוע תקיעה כל כך ארוכה!"): אלוקים נתן לי את כל מה שאני צריכה. כן, קראתם נכון. הכל. שום דבר לא חסר בחיי. כן, גם הפעם קראתם נכון. שום דבר.

זה לא אומר שאני לא יכולה לצמוח יותר. זה לא אומר שוויתרתי על תקוותיי, חלומותיי ושאיפותיי – לי, לבעלי, לילדיי ולעם ישראל.

אולם ברגע זה, הכל במקום בו הוא אמור היה להיות. ברגע זה, אף מולקולה לא חסרה. אלוקים מנהל את ההצגה (אחרי הכל הוא מלך מלכי המלכים) והוא נתן לי את כל הכלים שאני צריכה כדי להפיק את הטוב ביותר מחיי.

גל של שלווה שוטף אותי (יחד עם תפילה חמה שאוכל להיצמד למחשבה הזאת במשך שלוש תקיעות השופר הראשונות!).

אבל אני יודעת שזה הסוד, המפתח לחג מוצלח בפרט, ולחיים מוצלחים בכלל.

כל כך קשה להמשיך להתרכז בזה. היצר הרע קופץ כל הזמן עם רשימת הדברים שחסרים לי, ולועג לי שאני כזאת קלת-דעת להאמין שיש לי הכל. מה, אין לי שום אמביציה?!

אז אני מתפללת לעוד דבר אחד – ליכולת להשיג את הכוח והביטחון שישאירו אותי מחוברת לרעיון הזה, וישחררו אותי מאחיזתו של היצר הרע (ולא משנה מהם הניסיונות – אחסוך מכם את הרשימה שלי).

אני מבקשת מאלוקים לעזור לי. ואני חושבת שאולי הוא יעשה את זה. אחרי הכל, זה ראש השנה, ושערי התפילה פתוחים לרווחה.