בן הזוג כשק חבטות
אם אתם מתכוונים להתפרץ על מישהו (התנהגות לא מומלצת בעליל), עדיף שזה לא יהיה בן הזוג שלכם.
לא מזמן בעלי קצת הכעיס אותי. זה לא היה עניין רציני. הוא פשוט עשה משהו שפגע בי, ואני הגבתי באופן מוגזם. רק שבאמצע התקפת הזעם שלנו, אנחנו לא תמיד שומרים על פרספקטיבה. ולכן, כשהטלפון צלצל, הרמתי אותו במהירות והסברתי לבעלי בדיוק מה אני חושבת עליו.
הבעיה היתה שלא בדקתי מי התקשר אליי לנייד, וזה לא היה הוא. ואת כל התוכחה הסרקסטית שלי שפכתי על מכרה חדשה! למזלי הקו היה משובש והמתקשרת לא שמעה את הנאום שלי (לפחות ככה היא טוענת), אבל אני הסמקתי כמו עגבנייה מרוב בושה.
והלקח נשמע בקול רם וברור – תבדקי תמיד מי מתקשר לפני שאת עונה לטלפון!
כשחשבתי, פי כמה עלולה הייתה הבושה להתעצם אילו היא הייתה שומעת באמת את כל מה שאמרתי, נאלצתי לשאול את עצמי את השאלה המתבקשת מאליה: למה מטריד אותי יותר מה יחשוב עליי אדם כמעט זר, ממה שמטריד אותי מה יחשוב עלי בעלי?
ברור שסדר העדיפויות שלי הפוך. אם אני מתכוונת להתפרץ על מישהו (התנהגות לא מומלצת בעליל), עדיף שאני אעשה את זה על מישהו זר או על מכר סתמי ולא על השותף שלי לחיים.
ועל מה הגבתי בכזאת חריפות? מכיוון שאני מתביישת לספר מה בדיוק קרה, תנו לי לומר רק שזה היה משהו טריוויאלי, משהו כל כך מינורי בתמונה הכוללת (ואפילו החלקית), שרבים יאמרו שהוא בכלל לא היה ראוי לתגובה (אני אישית מאשימה בזה את הג'ט לג והתשישות).
ובכל זאת אני אסירת תודה – לא על ההתנהגות השגויה שלי, אלא על קריאת ההתעוררות שהיתה יכולה להיות הרבה יותר כואבת. היא החזירה אותי למציאות. היא נתנה לי פרספקטיבה. היא החזירה אותי להתנהגות יותר ראויה.
כל כך קל לקבל את מערכות היחסים הקרובות שלנו כדבר המובן מאליו, לא להיזהר מספיק משום שאחרי הכל "הוא תקוע איתי". או שהוא הכתובת הנוחה לתסכולים שלי, סתם בגלל שהוא נמצא שם או בגלל שאני מרגישה כל כך נוח איתו שאני שוכחת להיזהר.
אבל אני לא רוצה שבעלי ירגיש תקוע איתי! אני רוצה שהוא יתרגש וישמח במערכת היחסים שלנו. ואת זה אני צריכה לשדר – ולא משנה איך אני מרגישה בכל רגע נתון.
ומעבר לכך, אני עצמי צריכה להתרגש ולשמוח, יהיו מה שיהיו הנסיבות. הקשר שלנו הוא המקום בו צריך להשקיע את עיקר המאמץ – והתגמול משתלם באמת. תסכולים וכעס גוררים אותנו להיות אנשים שלא היינו רוצים להיות.
אנחנו חייבים להישמר מהסכנות האלה, למען מערכות היחסים שיקרות לנו. יותר מדי מונח על כפות המאזניים מכדי שנענה לטלפון (או בכל מצב אחר) בדרך שאינה חיוך ושלום עליז.