כשהיינו ילדים, האמנו שאנשים שמתלחשים (או מדברים בשפה זרה) כשאנחנו בחדר, בוודאי מדברים עלינו, ושהם בטח אומרים משהו לא מחמיא במיוחד – אחרת הם היו משתפים אותנו בשיחה. נכון?

עם הבגרות מגיעה ההכרה שכפי הנראה הם בכלל לא מדברים עלינו. יש להם נושאי שיחה הרבה יותר מעניינים ואישיים, ולמעשה רוב הסיכויים שהם בכלל מדברים על עצמם!

ובכל זאת, למרות ההבנה, אני מגלה שאני לא מסוגלת להשתחרר לגמרי מהכאב הילדותי. עדיין נראה לי גס ופוגע שאנשים מתלחשים סביבי – ובמיוחד ליד השולחן (השבת) שלי. לא משנה מה הם אומרים, אפילו אם זאת הערה סתמית על מזג האוויר, זה דבר שהם מונעים ממני (ומרוב האורחים האחרים) לשמוע. יתכן אפילו שהם אומרים דברים מחמיאים (ראו את כוחה של חשיבה חיובית!), אבל הם בכל אופן יוצרים דינמיקה לא נעימה של אנחנו ואתם.

ובעוד שאני בהחלט לא יכולה לבקש מהם להפסיק עם ההתנהגות הזאת (אלא אם שם המשפחה שלהם זהה במקרה לשלי!), אני יכולה לפחות להחליט לעצמי, על התנהגות הרצויה שלי בעתיד. זה כמובן מה שאנחנו צריכים לעשות בכל פעם שאנחנו נתקלים בהתנהגות לא נעימה אצל מישהו אחר – להפנות את העדשות פנימה (אה, אני יודעת, הרבה יותר קל לראות מה לא בסדר באחרים!).

פורום ציבורי הוא פשוט לא המקום המתאים

אז, גם אם אני מאוד רוצה לשתף את בעלי בבדיחה אישית או להוסיף לשיחה משהו שמיועד רק לאוזניו, או אפילו לבטא אילו שהם רגשות אישיים, פורום ציבורי הוא פשוט לא המקום המתאים. אם מישהו עלול להרגיש פגוע או דחוי, אז אני חייבת לשמור על פה סגור.

התלחשויות הן אתגר מיוחד. באופן כללי עלינו לפקח על המילים שיוצאות לנו מהפה, אך במקרה זה, עצם האמירה עצמה עלול לגלות חוסר רגישות. אם רגשותיו של מאן דהוא עלולים להיפגע, אנחנו צריכים לשלוט בעצמנו ולנשוך את שפתינו, ולא משנה כמה שנונה הייתה ההערה שהתכוננו לומר.

אם משהו ראוי באמת להיאמר, אפשר לומר אותו בקול רם לכולם. ואם לא, אולי גם בני הזוג שלנו לא צריכים לשמוע אותו באותה העת!

אם הילדים שלנו לא מסוגלים להתנהג יפה ליד השולחן, אם הם כל הזמן מסתודדים זה עם זה, אז בנוסף להוכחתם על התנהגותם הבלתי נאותה, עלינו גם לפעול. אנחנו צריכים להפריד אותם זה מזה. וכך עלינו לנהוג גם ביחס למבוגרים (בתכנון זהיר מראש כמובן!).

לא כולם חושבים שהתלחשויות והסתודדויות הן התנהגות גסה (באיזו דרך אחרת ניתן להסביר את תופעת הלחשושים?) אבל למרות הגישה האישית שלהם, אנחנו יכולים לקבוע כלל משפחתי – גישה של אפס סובלנות להתלחשויות סביב השולחן.