הבוקר קיבלתי שיחת טלפון שאף אישה לא הייתה רוצה לקבל מהעוזרת שלה לפני פסח. "אני לא מרגישה טוב, ולכן לא אוכל להגיע השבוע" (היא מגיעה רק פעם בשבועיים, כך שמדובר בהפסד משמעותי!).

"אני לא אבכה", אמרתי לבעלי באומץ, כשקולי הרועד בוגד בהחלטתי. "בבקשה תלך לקנות כפפות גומי לכל המשפחה. מחכה לנו המון עבודה".

מובן שבכל מקרה כולם משתתפים בניקיונות. רק שציפיתי לעוד קצת עזרה עם תנור האפייה... והמקרר... ופינת האוכל...

ובכל זאת, לא הייתי רוצה לשכור צוות ניקיון שיעשה עבורי את כל הניקיונות לחג.

זה לא שאני 'קדושה מעונה' (ואל תאמינו לבעלי) או מזוכיסטית. פשוט, שככל שאני יותר מתכוננת מראש, אני מרגישה יותר מימוש וחיבור בחג (אני מסבירה לעצמי שכנראה אלוקים רוצה באמת להעמיק את הקשר שלי איתו השנה!).

וכך, כמו שכסף שגדלים איתו אינו חשוב כמו כסף שמרוויחים, נראה שלליל סדר בלי הניקיונות והבישולים הרבים שלפניו, אין את אותה השפעה – אפילו אם בלעדיהם אני אהיה בו פחות עייפה!

למרות שישנם רגעים בהם אני רוצה להרים ידיים בייאוש (למשל כשאחת הבנות, שלא אנקוב בשמה, ניסתה להוציא קופסא מהארון ושברה קערת קרמיקה מיוחדת במינה שבדיוק אכסנתי שם), באופן כללי אני נהנית מתהליך הניקוי.

אני אוהבת לסלק את הדברים המיותרים ולצמצם את הבית שלנו למינימום. אני אוהבת את תחושת הניקיון ובהירות המחשבה. אני אוהבת את תחושת הדף הנקי ומתענגת על המלחמה בגאווה ומסילוק החמץ מבתינו (לא שהייתם חושבים כך לאור כל משפטי ה"אני" הנ"ל!).

אנחנו חיים בעולם שמעודד נוחות ותפנוקים, עולם שמעודד אותנו לא להתאמץ יותר מדי ושמנפנף בהבטחה התמידית של חופשות תענוגים. אבל יש המון דברים שאבדו עם הגישה הזאת, ואחד מהם הוא חוויית הפסח האותנטית.

כשאנחנו קוצרים את פרי עמלנו בליל הסדר, כשהמשפחה מתפעלת מהחוויה שיצרנו, כשהילדים שלנו גומרים את כל האוכל ומתחננים להוציא עוד תבנית עוגיות מהפריזר, כשהשיחה מלאת משמעות ועוסקת בצמיחתנו כבני אדם, בשאלה כיצד לשחרר את עצמנו (אפילו היום) ולעבוד את הא-ל בכל ליבנו, אז אנחנו יודעים שכל המאמצים – כל הניקיונות, הקניות, הבישולים, ההגשה – היו שווים (אם העיניים שלנו לא נעצמו בינתיים!).