האם הזדהות היא חלק חיוני בחברות? האם תתכן ידידות אמת עם אדם שאינו נכנס כל כולו לשמחותינו ולצערנו?

השאלה הזאת עלתה על שולחן השבת שלנו לפני מספר שבועות – וזכתה לתגובות מעורבות. בעוד שהיה בינינו קונצנזוס, שכל מערכות היחסים שונות זו מזו, ושכל חבר מתחבר אליך בדרך ייחודית לו ומעניק לך משהו שלא תוכל למצוא בשום מקום אחר, רוב האנשים הרגישו שמשהו חשוב חסר בחברות בלי אמפתיה.

אנחנו רגילים להשתמש במושג "מעורר מחשבה" כלאחר יד, אולם הנושא הזה באמת עורר אותי לחשוב. האם אני מזדהה עם אחרים? ומה לגבי החברויות שלי? האם זה באמת משנה לי?

על השאלה השלישית היה הכי קל לענות. כן, זה משנה. הזדהות אינה פשוטה כמו שזה נראה - אנחנו לא נהנים ממנה או מבטאים אותה לעתים קרובות כמו שהיינו רוצים.

נדירים ויקרים הם החברים שחווים את כאבך כאילו היה שלהם, שמחזיקים את ידך בבית החולים ושופכים דמעות לצדך. אם יש לכם מזל ויש לכם חבר כזה, העריכו אותו. החזיקו בו חזק ואל תשחררו אותו. זוהי מתנה אדירה, שאין לקבל כמובנת מאליה.

איזה מין חברים אנחנו? האם אנחנו עצמנו מתנהגים, כמו שאנחנו מצפים מאחרים?

כולנו עסוקים. החיים של כל אחד מאיתנו הרבה יותר מציאותיים עבורנו מאשר החיים של מישהו אחר. ולפני שנרגיש מתוסכלים או פגועים, לפני שנרוץ להאשים, אנחנו צריכים קודם כל לבחון קצת את עצמנו. איזה מין חברים אנחנו? האם אנחנו עצמנו מתנהגים כמו שאנחנו מצפים מהחברים שלנו?

אנחנו לא רוצים אמפתיה רק בזמנים של כאב וקושי. השמחה שלנו הרבה פחות עוצמתית, אם אין לה שותפים. אנחנו רוצים אמפתיה אמיתית גם ברגעים של אושר. אנחנו רוצים חברים שלעולם לא נמאס להם מהשמחה שלנו, שלעולם לא יתייחסו לרגעים המיוחדים שלנו ביהירות או שיחשבו שאם קרה לנו משהו טוב בשבוע שעבר, הטוב של השבוע הזה כבר פחות משמעותי.

אבל הרבה פעמים זה בדיוק ככה. נגיד שיש לכם "חבורת" ילדים. האם האנשים סביבכם התרגשו מאוד בילד הראשון? האם הם גילו הרבה פחות התלהבות במספר 4? מה שרבים מאיתנו לא מצליחים להבין הוא שעבור ההורה, מספר 4 מרגש ויקר בדיוק כמו מספר 1, שאף אחד מהילדים לא מתקבל כמובן מאליו ושכולם משמחים באותה המידה.

החבר האמפתי הנדיר מבין זאת, ונכנס לשמחתכם בהתלהבות אמיתית ומלאה. השתתפות כזאת נדירה לא פחות, אם לא יותר, מהיכולת להרגיש ולהשתתף בצערך, והיא נחוצה באותה מידה.

הדבר נכון גם בתחומים אחרים. כשהילד השלישי מתקבל לאוניברסיטת חלומותיו, הוריו לא מרגישים פחות שמחה והקלה ממה שהם הרגישו כשזה קרה לילד הראשון. ואותו הדבר לגבי עבודה, נישואין, נכדים – הרשימה אינסופית והרף גבוה.

קשה מאוד להיות חבר אמפתי באמת, ואולי בגלל זה חברים כאלה כל כך נדירים.

אולם זה בדיוק המקום שבו נמצאת האמפתיה האמיתית: היכולת להתייחס לכל חגיגה כאילו שהיא הראשונה. אם זכינו בחבר אחד שעושה זאת למעננו (שניים זה כבר לא הגיוני!), אנחנו ברי מזל. והמזל שלנו עוד יותר גדול, אם אנחנו מסוגלים להיות החבר שעושה זאת בשביל אחרים.