האם ידעתם שגבינת העזים הפופולארית באיי סרדיניה שורצת תולעים? על פי מה שקראתי על הנושא, מכניסים לגבינה רימות של זבובי גבינה, והחומצה שמופרשת ממערכת העיכול שלהן שוברת את שומן הגבינה. וכשגבינת הקאזו מרצ'ו מוכנה לאכילה, היא מכילה אלפי תולעים.

מרגישים בחילה?

סלחו לי שאני לא פוליטיקלי קורקט, או שאיני מכבדת את הפלורליזם התרבותי, אבל אני לא מסוגלת להאמין שזה מגרה למישהו את בלוטות הטעם (בלי לדבר על כשרות).

בדומה, אני מטילה ספק בטענותיהם של כמה אורחים שבקרו אצלנו אחרי מסע בדרום מזרח אסיה, וטענו תוך התפארות רברבנית בסעודותיהם, שהמאכל המוצלח ביותר שהם טעמו בחייהם היה נחש.

המוצלח ביותר או הפרובוקטיבי ביותר? ואולי המוצלח ביותר לפתיחה בשיחה (שאתה עומד במרכזה)?

אני זוכרת שקראתי ספר בו שף מפורסם מתאר את חוויות טעימת המזון שלו ברחבי תבל. אולי הוא ניסה להיות פתוח לאפשרויות ולשמור על טון לא שיפוטי, אבל נראה לי שלגימת הוודקה הקבועה שלו לפני טעימת מאכלים דוחים במיוחד, מעידה אחרת.

מה דוחף אנשים לאכול עוד ועוד מאכלים מוזרים, למרות (ותהיו כנים) שהם ממש לא מגרים? למרות שהם בכלל לא מעוררי תיאבון?

עדיין רודף אותי אחד מהתיאורים באותו הספר, על מסעדה סינית שמאחוריה שוכן גן חיות שאפשר לצאת אליו ולבחור את ארוחת הערב

עדיין רודף אותי אחד מהתיאורים באותו הספר, על מסעדה סינית שמאחוריה שוכן גן חיות שאפשר לצאת אליו ולבחור את ארוחת הערב. או הספר שבעלי הראה לי פעם, בישול עם חרקים (אל תחששו, הבית שלנו עדיין כשר. אף אחד מאיתנו לא התחיל אפילו לחשוק בספגטי משלשולים!).

אני חושבת שהעובדה שאנשים נמשכים לחוויות תמוהות כאלה, אינה אלא עדות עצובה לשעמום ולחוסר המשמעות הרווחים בעולמנו. היא מעידה על התקווה שהארוחה הזאת, ה"מעדן", ה"מטעם" החריג הזה, יהיו מספיק מרגשים ומעוררים כדי לרומם אותנו מחדגוניות הקיום היומיומי שלנו.

זהו פן נוסף לאותו צורך שדוחף אותנו לעלות על רכבות הרים גבוהות יותר ויותר או לצפות בסרטי אימה יותר ויותר מפחידים.

בהיעדרו של כל דבר יציב אחר, החוויות האלה גורמות לנו לחוש חיים (אם הן לא הורגות אותנו!). אבל אני חושבת שלרוע המזל הצורך מתעורר, רק כשאנחנו לא מפיקים את ההנאה וההתרגשות הנחוצות מחוויות הקיום היומיומי שהחיים מציעים לנו.

כשבעלי יצא לא מזמן לסקי, הוא הרגיש שהבילוי הזה לא מספיק מאתגר ומלהיב. לא בגלל שהוא מחפש את הספורט האתגרי החדיש ביותר, פשוט משום שהוא הרגיש שהעליות והמורדות בשיפועים המושלגים עלובים בהשוואה להנאות והפחדים האמיתיים שבגידול בני נוער!

אם ניכנס באמת לתוך העבודה שלנו, לנישואין, לילדים, לתרומה לקהילה, לקשר שלנו עם אלוקים ועם התורה, לא יישאר לנו יותר מדי זמן – או צורך – למסעות אקזוטיים ולמאכלים מוזרים.

רש"י, אחד מגדולי מפרשי התורה, אומר שאיננו צריכים לחשוב שאוכל לא כשר הוא דוחה. למעשה, מותר לנו לומר 'זה נראה טעים, רק שה' לא מרשה לנו לאכול את זה'.

ובכל אופן, איני מרגישה שום צורך להסתמך על דברי רש"י במקרה הזה. אין לי שום קושי לקבוע בבטחה שאני ממש לא מעוניינת בנחש או בגבינת תולעים או בכריש מותסס (מעדן איסלנדי) או בסוכריות על מקל ממולאות בצרצרים. ואני אהיה מופתעת למדי עם אחרי מחשבה קצרה, מישהו בכלל יהיה מעוניין.