כולם מדברים על ההכנות לראש השנה: "את מוכנה?" (האם נהיה מוכנים אי פעם? האם זה משהו עם התחלה וסוף מוגדרים?); "את מתכוננת?" (האם אין זה תהליך מתמשך? האם אנחנו לא אמורים להתכונן כל חיינו?); "גמרת עם ההכנות?" (האם תכננת מה להגיש ובישלת את כל סעודות החג  ?)...

אולם לא מזמן שמתי לב (כנראה בשלוש לפנות בוקר, שזה הזמן ה"פנוי" שלי לאחרונה!), שכדי שנוכל להתכונן כראוי, אנחנו צריכים לדעת למה בדיוק אנחנו מתכוננים. מה זה ראש השנה? מה אני אמורה ללמוד, להבין ולהפנים ביום הזה? וכיצד להכין את עצמי כדי לעשות זאת?

מובן שיש גם הכנות גשמיות – קניית מצרכים, תכנון הארוחות, בישול, הבגד החדש לכבוד החג. עריכת השולחן והזמנת האורחים - כל אלה אינם פרטים חסרי חשיבות או שוליים, אלא מהווים חלק בסיסי מהחג, וללא כל ספק גם דורשים מאמץ.

אולם עיקר ההכנה היא רוחנית. העבודה האמיתית דורשת בחינה עצמית וחשבון נפש. העבודה האמיתית דורשת חקירה והבנה.

בתפילת ראש השנה מופיעים שלושה מוטיבים מרכזיים – מלכויות, שופרות וזיכרונות. קבלתם והפנמתם של מושגים אלו, היא שתקבע כיצד תיראה חווית המועד שלנו, ועל זה אני צריכה לעבוד. אני תמיד אומרת לתלמידות שלי, שמודעות היא חצי-עבודה. עצם הידיעה במה אנחנו צריכים למקד את הכוחות שלנו, תסייע לנו לעצב ולבנות מסגרת ליום עצמו – ולמחשבותינו התועות והמבולבלות.

אבל זה לא מספיק. אני מתכוונת לבחור רעיון אחד מכל מוטיב ולעבוד עליו.

מלכות משמעותה לקבל את מרותו המוחלטת של א-לוהים. מה שהוא אומר, קורה - בין אם זה נשמע לי הגיוני ובין אם לאו. אני יכולה להעמיק את הבנת המצוות שלי כדי להתחזק בשמירתן ולחזק את הקשר שלי עם אלוקים, אולם לא כדי לבחון ולאמוד את חשיבותן או התאמתן לנו או לזמננו. האינטלקט והמטרות שלנו אינם יכולים להשתתף במלכות האלוקים. אני עובדת על הבנה והשלמה עם העובדה שהאינטלקט שלי הוא רק כלי בשירות האלוקים.

מה קורה לנו כשאנחנו שומעים את קול השופר? זוהי חוויה משמעותית וכמעט ראשונית. היא נכנסת עמוק לתוכנו ונוגעת בנקודה עמוקה של כמיהה ותקווה. השופר מסמל את הגאולה. זה לא יימשך ככה לנצח. עולם טוב יותר יגיע. אין מקום לייאוש. ולא משנה מה קורה באו"ם...

הקב"ה יגאל אותנו. המשיח יבוא. יהיה עולם של בהירות ולא של מבוכה. התקווה מאפשרת לנו לקום ולהתייצב מול כל יום חדש. השופר מזכיר לנו לעולם לא להתייאש, שלא משנה כמה המצב נראה עגום, השחר מחכה מאחורי הסיבוב.

ולסיום, זיכרון. מה זאת אומרת שאלוקים זוכר אותנו? האם יש לנו חשש שהוא ישכח? זאת אומרת שיש לנו קשר אישי איתו. כל אחד ואחד מאיתנו מעניין אותו. מלכות יכולה להיות (אמורה להיות) קצת מאיימת. מלכות יכולה להיות קצת מרוחקת, קצת מעוררת יראה! זיכרון, לעומת זאת, הוא קרוב ואישי. לאלוקים אכפת ממני; הוא מעורב בחיי; הוא רוצה בטובתי; הוא אוהב אותי יותר (הרבה יותר) משאני אוהבת את ילדיי. הוא רוצה בטובתי יותר (הרבה יותר) משאני רוצה בטובתם. ושלא כמותי, עם כל ההורות המאוד אנושית שלי, הוא אף פעם לא עמוס מדי כדי להתייחס אליי, הוא אף פעם לא מתפרץ עליי והוא אף פעם לא טועה.

כל מה שקורה נתפר במיוחד עבורי. 'וואו'. זיכרונות זה לעולם לא לשכוח שאלוקים אוהב אותי בדיוק ככה – מלאת חסרונות, משתדלת (צעד אחד קדימה, ושניים לאחור) – פשוט אני.

אני מתכוונת לנסות את כל זה – הפחד, התקווה והאהבה. מה עוד אנחנו יכולים לבקש לשנה החדשה?