הצילו! אני מרגישה במלכודת. העריץ שלי מטיל עלי משימות ללא רחמים, מייסר אותי בשעות היום וטורד את שנתי בלילה. בכל פעם שאני מנסה לנוח לזמן מה, מכשיר העינויים הזה תוקף אותי. בשעות הקטנות של הבוקר (בדרך כלל אפשר להשיג אותי כבר בארבע לפנות בוקר, אם אתם מחפשים חברה!) הוא כבר הולם בי באכזריות, עד שבסופו של דבר אני נכנעת ועוזבת את מיטתי החמה, אך לא עוד נעימה, כדי למלא את דרישותיו.

מיהו המשעבד האכזרי, אדריכל החרדות והלחץ?

ובכן, זוהי רשימת המטלות שלי.

רשימת המטלות שלי מזכירה סצנה מ'פנטסיה' של וולט דיסני. לא משנה באיזו מהירות אני מסמנת 'וי' על הפריטים ברשימה, מייד תופסות את מקומם נקודות רבות יותר ממה שהיו שם קודם. הרשימה עולה על גדותיה כמו חבית המים של מיקי-מאוס חסר האונים.

ניסיתי לא לעשות רשימות, אבל זה רק גרם לקולות בראשי לצעוק חזק יותר. כדי לשמור על שפיותי (ושפיותם של כל הסובבים) ניסיתי לרשום הכל, אבל הרשימה הזאת הייתה בלתי נסבלת לחלוטין (גם לכם יש רשימה כזאת, נכון?), אז חיפשתי אחר עצה.

בעלי, שעניינו בשמירת השפיות שלי חזק ביותר, הציע לי לא להסתכל על כל הרשימה, אלא פשוט לעבור על כל חלק ממנה באיטיות ובשיטתיות. זה עזר – וארוחת הערב עדיין ממתינה לו על השולחן בכל לילה כשהוא מגיע (אם כי מאוד מפתה להזמין ארוחות מוכנות).

אבל הלחצים הליליים עדיין נמשכים. למה אף משרד לא פתוח ב-1:00 לפנות בוקר? יש לי כמה שאלות שאני רוצה לקבל עליהן תשובות בדחיפות. למה קניות הן הפעילות המסחרית היחידה שאפשר לעשות בשעות האלה? ולמה לא עונים למיילים שלי באותה מהירות שאני שולחת אותם? הם לא יודעים כמה שאני עסוקה? הם לא מבינים שאני תלויה בתשובות שלהם?

התסכול שלי רק גדל. איך אני יכולה להיות יעילה אם אף אחד חוץ ממני לא יעיל? שאלתי את עצמי (במקום מה שבאמת הייתי צריכה לומר לעצמי: "את נהיית קצת יותר מידי אובססיבית; שתי משהו ולכי לישון").

אולי אני מתוחה כל כך בגלל הקפה שאני שותה כדי לשמור על ערנות (אני מנחמת את עצמי ששלוש עד חמש כוסות קפה ליום אמורות למנוע אלצהיימר), או שזוהי פשוט עריצותה המתמשכת של רשימת המטלות. האם מישהו יכול בבקשה ללכת למכבסה ולמכולת?

אין זה הזמן או המקום לעסוק בבעיות ארגון או ניהול – אני יכולה לכתוב את הספרים האלה בעצמי. זה בסך הכל משחק של מספרים - פשוט יש המון מה לעשות. למען האמת, אין לי את מי להאשים חוץ מאשר אותי. אני קיבלתי על עצמי את כל האחריות הזאת - בשמחה. ואני שמחה בכולה. באמת.

נראה שקיים רק פתרון אחד. לשכור עוזר אישי! לא, באמת, אני מתכוונת לפיתרון עמוק ורוחני יותר. אני זקוקה לעזרה. ובעוד שאני יכולה (ומצליחה) להעביר סמכויות, העזרה האמיתית שאני צריכה הרבה יותר משמעותית. אני צריכה לבקש מאלוקים שיתן לי את הכוח ואת שלוות הנפש הדרושים כדי למלא את משימות היומיום שלי. ואני צריכה לזכור שהוא תומך בי.

אני לכשעצמי, מאוד מוגבלת. אולם עכשיו אני יכולה לנשום קצת יותר ברוגע. אני זוכרת שיש לי שותף - שאלוקים ואני, אנחנו בתוך זה ביחד. קח את רשימת המשימות הזאת!