הייתם מאמינים שתושבי ארה"ב מבזבזים מעל ל-10 מיליארד(!) דולר בשנה על ניתוחים פלסטיים? זה המון כסף. מתברר ש-84,685 מניתוחים אלה בוצעו על פציינטים מגיל 65 ומעלה. נראה לי שאפשר להפסיק כבר כאן. המספרים מדברים בעד עצמם.

בואו נניח שיש מקום, ואפילו מקום חשוב, לניתוחים פלסטיים. יש אנשים שנולדים מעוותים. יש אנשים שעברו טראומה – תאונות, כוויות וכד' – עבורם הניתוחים הפלסטיים פשוט מצילים חיים. בנעוריי, הכלב שלנו התנפל עליי. הוא נשך את פניי ולא הרפה, ונחתכתי במקומות רבים - עד לעצם או לשריר. למזלי הרב, כשהגעתי לחדר המיון, היה שם מנתח פלסטי שביצע את התפרים. בזכות מומחיותו הצלקות על פניי מינימליות, כך שבאופן אישי יש לי הכרת תודה למקצוע.

26,635 מתיחות פנים ו-24,783 ניתוחי עפעפיים בוצעו על לקוחות מגיל 65 ומעלה

אבל כולנו יודעים שכל אותם מיליארדי דולרים לא מושקעים בנפגעי תאונות, וכולנו יודעים שרוב הציבור מעל לגיל 65 לא נכנס לקליניקות כדי לרפא פצעי טראומה או נשיכות כלבים, וזאת לא ספקולציה שלי. מתוך 84,685 הניתוחים המדווחים לעיל, 26,635 היו של מתיחות פנים ו-24,783 של ניתוחי עפעפיים (ודאי שלא תוצאה של בריחה מבניין בוער).

אז מה עושים עם המידע הזה (חוץ מלשקול שנית את המקצוע בו בחרנו)? שמעתי (ואין לי תמיכה סטטיסטית לזה) שבמעגלים מסוימים, מקובל שבחורות עוברות ניתוח אף ליום הולדתן ה-16...

איני מתכוונת לקונן על תרבות הצעירים של ימינו. הייתי שם, עשיתי את זה. אני יותר מדי מפחדת מניתוחים ויותר מדי ענייה מכדי לממן אותם (אני חושבת שהתורה אוסרת ניתוחים פלסטיים מרצון כשהמניע הוא גנדרנות ולא צורך – תחום מורכב שדורש כנות ושיקול דעת), אבל אני לא מחוסנת מפני הפיתוי. אני עשויה להתפתות להבטחותיו של קרם אנטי אייג'ינג טוב או סרום מושלם לעיניים.

ואני גם לא מתכוונת לדבר על המסר שאנו מעבירים לבנות המתבגרות שלנו; זה אמור להיות ברור מאליו.

אני רוצה לברר מה השורש של התופעה, ואני מאמינה שהוא חוסר שביעות רצון מחיינו, בתוספת האמונה שהניתוח הזה, הבית החדש הזה, התכשיט הזה, הנסיעה הזאת, ישנו את המצב, וכולנו יודעים שזאת אשליה. כשמתעוררים עם האף החדש, או עם העפעפיים המורמים, אנחנו עדיין נשארים עם כל הקשיים והבעיות. שום דבר לא השתנה באמת – להוציא כמה כתמים כחולים ושחורים וחור בחשבון הבנק.

בפרקי אבות, אנו לומדים שהעשיר הוא זה ששמח בחלקו. פירושה המקובל של המשנה הוא שעלינו לשמוח ברמת הרווחה החומרית שלנו ולא לשאוף כל הזמן ליותר. זוהי בהחלט נקודה אמיתית. אבל אני חושבת שעצת חכמינו ז"ל הרבה יותר רחבה. עלינו לשמוח בכל היבט של חלקנו – שנולדנו נמוכים ולא גבוהים, גברים ולא נשים או להיפך, במשפחה המסוימת הזאת על מערכת הקשיים וההזדמנויות שלה ולא במשפחה מהמשך הרחוב שנראית לנו מושלמת, עם ידע אקדמי אך ללא כישרון או נטייה למוזיקה ואפילו עם האף הזה.

וזה ממשיך הלאה – לא רק לגבי נסיבות הולדתנו, אלא ביחס לדרך בה חיינו מתקדמים. אנחנו צריכים לשמוח עם בן/בת הזוג הזה, עם העבודה הזאת, הבית הזה, הקהילה הזאת – ועם סימניה ההכרחיים של ההזדקנות.

המפתח לאי שביעות רצון הוא לשמור על רשימה תמידית של "אם רק היה לי...", או להחזיק באמונה השגויה שנסיבות חיצוניות הן המפתח לאושר.

אנחנו צריכים להפסיק לבהות במראה, ולהתחיל להתבונן סביב מי זקוק לעזרתנו

החדשות הטובות בסטטיסטיקה הן שלפחות במגזר מקצועי אחד אין אבטלה! אבל החדשות הפחות טובות הן רמת אי שביעות הרצון מהחיים, שככל הנראה משקפת את רמת האשליה.

המציאות היא שרק חיים מתוך מטרה ומשמעות יכולים להוציא אותנו מההתבוססות בציפיות הבלתי ממומשות או בפנטזיות שלנו. אנחנו צריכים להפסיק לבהות במראה, אנחנו צריכים להפסיק להתנהג כמו מתבגרות שלא מסוגלות לעבור ליד המראה בלי לסדר את השיער, ולהתחיל להביט סביבנו כדי למצוא שימוש קצת יותר מוצלח לאותם מיליארדי דולרים. ואני מאמינה שאחרי שנבלה יום אחד בעזרה לזולת, נתחיל לגלות את תחושת הסיפוק החמקמקה, ואפילו לטעום אושר.