פעם בשנה אנחנו יוצאים לאירוע ספורט, ושנה זאת לא יצאה מן הכלל. זהו אחד הבילויים המשפחתיים שעדיין זמינים בתרבות של ימינו. נחמד לשבת בין אלפי אנשים באוויר הצונן. נהנינו מכל רגע.

היה רק חיסרון קטן אחד בערב. לא, זה לא היה פקקי התנועה ביציאה, האצטדיון היה ריק למדי וחזרנו הביתה במהירות. אלה לא היו מריבות בין האוהדים, וגם לא אכילת יתר של ממתקים! הבעיה היחידה הייתה שהבאתי איתי את האייפון שלי.

אין לי שום מושג למה הבאתי אותו. זה לא שחיכיתי לאיזה טלפון או מייל חשובים. וזה גם לא שבעלי לא הביא את הנייד שלו למקרה שהילדים יצטרכו אותנו.

לא הייתה שום סיבה – חוץ מהרגלים רעים וכפייתיות. ובדומה לכך, לא הייתה שום סיבה מיוחדת – להוציא מהרגלים רעים וכפייתיות – לכך שכל הזמן הורדתי את הראש ובדקתי אם יש לי הודעות.

בהפסקה, במשחק עצמו, בהחלפת שחקנים – כשזה שם, קשה להפסיק. האור האדום הקטן מהבהב והעיניים שלי נמשכות למטה.

ומה שעצוב בכל זה הוא שרוב ההודעות באמת לא היו חשובות. למרות כל הניסיונות לחסום ספאם והודעות שלא הסכמנו לקבל, הרוב עדיין דואר זבל שלא ראוי אפילו למבט קצר.

והרבה יותר גרוע מזה, אני מסתכנת להפסיד את הרגע שאותו אני אמורה לחוות וממנו ליהנות. מה שעוד יותר מעצבן זה שאני נזכרת שמאז ומתמיד סירבתי לקחת אתי מצלמה או מצלמת וידאו למסיבות של הילדים, משום שלא רציתי לפספס את רגעי ההווה מתוך התלהבות לתעד אותם לעתיד.

אני לא צריכה את האייפון שלי אתי כל הזמן

אני באמת לא רוצה להפסיד את האירועים והחוויות וההזדמנויות של ההווה, כדי לבדוק את האייפון שלי! אפילו הילדים שלי מעירים על נוכחותו בכל מקום (כשהם עצמם עסוקים בסימוסים, כמובן. נראה שהם מרגישים שיכולת הביצוע הרב-משימתי שלהם עולה על שלי. וכפי הנראה הם גם צודקים).

תהיה מה שתהיה הסיבה, יהיה מה שיהיה התירוץ, אני מבינה שטעיתי. אני לא צריכה את האייפון אתי כל הזמן. במיוחד כשאני יוצאת עם בעלי או עם המשפחה. זה מסיח את דעתי מהמקום בו היא אמורה להיות. הכל יהיה בסדר גם אם אשאיר את המכשיר בבית. ובפרפראזה לגברתי הנאווה, העולם ימשיך להסתובב גם אם אני לא אסתובב איתו.

האייפון אמור להיות כלי לשיפור התקשורת. וכשלוקחים אותו לאירועים חברתיים או משפחתיים, נראה שמשיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה.