סיפור החנוכה החביב עליי ביותר הוא "הרשל’ה ושדוני החנוכה", או כפי שהומחז בארץ "הרשל’ה מציל את חנוכה".

ליתר דיוק, סיפור החנוכה האהוב עליי ביותר, הוא הסיפור על המלחמה והנס האמיתיים של החג. אין דבר שיוכל לגבור על הדרמה בה קבוצה קטנה של יהודים עומדת מול היוונים כדי להילחם על אמונותיה. זהו סיפור שראוי למוסיקת ניצחון מתנגנת ברקע, בעוד אנו חוגגים את ניצחונם של החלשים על הגיבורים, המעטים על הרבים ומעל לכל את האמונה בא-לוהים, וזה הסיפור הטוב ביותר.

אבל סתם בשביל הכיף, אין כמו הסיפור על הרשל’ה שבוודאי מבוסס על סיפור עממי כמו כל הסיפורים מהסוג הזה.

זוהי מעשיה דמיונית נפלאה על אנשים שחוששים להדליק את חנוכיותיהם מאימת הרוחות הרעות, ועל ניצחונו המתוחכם של הרשל’ה שמצליח לסלק את האיום מהכפר. סיפור כזה הוא דרך מתוחכמת ושנונה ללמד על האומץ לעמוד על דעותיך אפילו תחת איומים, ואפילו כשכל שאר האנשים לא עושים זאת.

המכבים לא נלחמו על חיים או על אדמתם, הם נלחמו על נשמתם

והאם בסופו של דבר לא זה בדיוק הסיפור של חנוכה? קבוצת היהודים הקטנה – המכבים – לא נלחמה על חייה או על אדמתה, היא נלחמה על נשמתה. כולם משבחים את אומץ ליבם של המכבים, כולם מהללים את מעשי הגבורה שלהם. רק שרבים שכחו מה הייתה קריאת הקרב שלהם: "מי לה' אלי!"

מלחמת המכבים הייתה מלחמה על נשמת הפרט והכלל של עם ישראל. היוונים לא איימו על קיומנו הגשמי, להיפך, הם מאוד שמחו לשתף אותנו בחייהם ובתרבותם – בתנאי שנוותר על כל קשר לאמונתנו. כך אכן עשו חלק מהיהודים, והם אפילו הרחיקו לכת עד כדי ניסיון לטשטש את מילתם. הטמיעה והרצון להשתייך הם סיפור ישן, שחוזר על עצמו במשך הדורות.

רק למעטים יש אומץ לומר 'לא': לא לנישואי תערובת, לא לטמיעה, לא להתקפות התכופות והלא צודקות על מדינת ישראל – לא ל"רוחות הרעות" של ימינו, ולמעטים עוד יותר יש את האומץ לומר 'כן'. כן ללימוד המסורת. כן לשמירה על המנהגים שלנו. כן לקשר עם א-לוהים.

הגיבורים שלנו – המכבים – אמרו 'כן' בקול רם וברור, והיו מוכנים לשלם על כך בחייהם.