אי אפשר להיעדר מימי הורים ומחובתנו להשתתף בהם, בשל הדיווחים הפרטניים על התקדמותם של ילדינו, והפגישות פנים אל פנים עם המורים עליהם שמענו כל כך הרבה (!).

כשראיתי את הדף המיועד לחתימה (ממש מחזה לראות איך כל ההורים נלחמים לתפוס מקום, ועושים הכל כדי לחתום עליו ראשונים ולחסוך לעצמם 20 דקות המתנה בין תור לתור) השנה, נזכרתי בערב הורים מלפני כמה שנים.

כל המורות חייכו, כשאמרנו הורים של מי אנחנו, וסיפרו לנו דברים נפלאים. "לא הייתם צריכים להגיע"; "יש לכם מספיק מקום בשביל כל הנחת?"... קָרַנו מאושר – עד שהגענו אל המורה האחרונה, ואז נחתנו בריסוק אל האדמה. "הבת שלכם מתקשה להבין את החומר"; "אולי הבת שלכם הייתה מספיק טובה בבית הספר הקודם שלה, אבל כאן התחרות גדולה יותר"; "אולי החומר פשוט קשה מדי בשבילה". הרגשנו כמו בלונים מפוצצים.

ואז (באמת לא יכולתי לעצור בעצמי), נכנסתי לדברי התוכחה של המורה כדי לשאול למה נראה שהקושי של בתי מיוחד דווקא למקצוע הזה. למעשה (ואני לא גאה על כך), אפילו אמרתי: "אף אחת מהמורות לא אמרה דברים כאלה; היא מצליחה מצוין ביתר המקצועות." כן, אני צריכה לשמור על הלשון שלי. כן, נתתי לתסכול שלי להתגבר על התכונות היותר טובות שלי.

הערב הסתיים סוף סוף, ובפנינו עמדו מספר החלטות - הראשונה הייתה לספר לבת שלנו, והיותר קשה, להחליט כיצד להגיב להתנסות עצמה.

לגבי הנושא הראשון, החלטנו על שיחה זהירה בנושא. זאת הייתה אחת מבנותיי הצעירות ביותר שגדלה תחת פילוסופיית ה"בלי פאניקה ומבצעי הצלה" שנמנעה מאחיה הגדולים (אני מאמינה שלרעתם, אבל זה סיפור אחר). חלק משמעותי בחיים הוא היכולת להתמודד עם אנשים קשים. אנחנו צריכים ללמוד להגיב באדיבות אפילו כשהרעיונות אינם מבוטאים בבירור. אנחנו צריכים ללמוד להתייחס למורות (ולבעלי סמכות אחרים) בכבוד, למרות התסכול שלנו. אנחנו צריכים למצוא דרכים לעשות את הטוב ביותר שביכולתנו אפילו תחת תנאי עוינות.

המפתח הוא להתמקד בחיובי, ויחד עם זה לקבל בשלווה את השלילי

כן, יש בחיים דברים קשים יותר ממורות חסרות סמכות והבנה, אבל בעיני הילדים, ובהתחשב בזמן הרב שהם מבלים יחדיו, זה נראה גדול. "טיפול במצב המאתגר הזה יעזור לך לצמוח בדרכים שאת לא מסוגלת להעלות בדעתך", אמרנו לבת שלנו (אני חושבת שהיא גלגלה עיניים אבל העמדנו פנים שאנחנו לא רואים).

אני לא בטוחה שהפיתרון הזה למצב מצא חן בעיניה, למרות שהציונים שלה באותו מקצוע אכן השתפרו, אבל אני הזדעזעתי מהמילים שלי עצמי – תראו אותי, מרצה (בסדר, מדברת ברכות ובעדינות) לבתי על הדרך הנכונה להגיב למורה הזאת, בעוד שאני עצמי עדיין נסערת מחוויית הערב.

ואז קלטתי. מובן שהתגובה שלי לא הייתה צריכה להיות שונה משלה. גם עבורי זאת הייתה הזדמנות ללמוד ולצמוח, להגיב ברוגע לדברים השליליים של המורה ולדון איתה כיצד נוכל לעבוד יחד, במקום להיכנס מייד למצב התקפה. וברמה עמוקה יותר, קיבלתי שיעור בחיים. במקום לרחוץ בהנאה מכל המחמאות, הנחתי להערות השליליות לעצב את חווית יום ההורים כולו.

אני צריכה לשנות את הגישה שלי, לפני שאוכל לקוות לעזור לבת שלי. כמעט שאין בחיים שלנו חוויה שמכילה רק רגעים "טובים". חופשות וטיולים יכולים להיות מקסימים, אולם ודאי כרוכות בהם טרדות רבות (אני בכוונה נמנעת מהכללות). חתונה היא רגעים של אושר, אולם באותם רגעים צפויות גם 'פאשלות' רבות של בני המשפחה – רק תשאלו את מארגן הערב! לידה היא אחד הניסים הנפלאים ביותר בחיים, אבל היא בהחלט לא מגיעה בלי כאב.

המפתח הוא להתמקד בחיובי, ויחד עם זה לקבל בשלווה את השלילי. זהו אתגר החיים בתחומים רבים, קטנים וגדולים כאחד. אז כעת, עם חלוף הזמן והרחבת הפרספקטיבה, אני יכולה להודות למורה של בתי על שהזכירה לי את השיעור החשוב הזה. ועל שהיא נתנה לי הזדמנות לנסות ליישם אותו באופן אישי, וגם ללמד את בתי. ובכל זאת, אם אתם קוראים את המאמר הזה, חשוב לי שתדעו שהבת שלי גאון עם אישיות מדהימה – כמו שאמרו כל שאר המורות!