כשהנרי קיסינג'ר שימש בתפקיד מזכיר המדינה בממשל ניקסון, הוא דיבר בצורה יהירה במיוחד על הריגת היהודים בתאי גזים. "אם ישלחו יהודים בברית המועצות לתאי גזים, זאת לא בעיה אמריקאית".

כן, היו לו הסברים. כן, הוא התנצל. אבל המילים נאמרו, והוא לא יכול לבלוע אותן חזרה – ושום תיאור של ההקשר, הנסיבות, הזמן והמקום, לא יוכל לשנות זאת.

למילים יש כוח, והדבר מודגש לאורך התורה. יש משמעות למה שאנחנו אומרים, המילים שלנו משקפות את מהותנו, ומילים יכולות לפגוע. מאוד. בצורה עמוקה. ולגרום לנזק בלתי הפיך.

לדבריהם של מנהיגים ואנשים בעמדות מפתח יש יותר עוצמה. הם מעצבים מדיניות, הם משפיעים על מדינות, הם משנים את מהלך ההיסטוריה. לא תמיד לרעה. אין אדם שהמילים "יש לי חלום", מנאומו המפורסם של מרתין לותר קינג, אינן מעוררות אותו. הן מעלות אותנו לנקודה גבוהה יותר, לסוג האנשים שהיינו רוצים להיות. דבריו של קנדי: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך..." הם דוגמא נוספת. ואפילו לספורטאי לארמנדו גלרגה, שטעותו של השופט מנעה ממנו להיכנס להיסטוריה על משחק מושלם, היו רק מילים טובות לומר על השופט שהרס לו בטעות את הזדמנות חייו. הוא השתמש במילותיו כדי להרגיע מתחים במקום להבעיר אותם.

ובכל זאת, מול שימוש חיובי מעין זה בלשון, לא עומדים רק נאומיהם ההרסניים של היטלר, סטאלין ומאו, אלא גם הסרקאזם של עיתונאים ופוליטיקאים.

מילים מחוללות שינוי. כל אחד מאיתנו בעולמו הקטן, משפיע על היקרים לו בדרך בה הוא מדבר ובדברים שהוא אומר.

כולנו צריכים לברור את מילותינו בקפידה. כולנו צריכים להיות כמו החכם בפרקי אבות שרואה את הנולד מדבריו ומעשיו.

אני לא יודעת אם הקריירה של הנרי קיסינג'ר תיחשב מזהירה או לא. אני לא יודעת אם הוא היה מזכיר מדינה שקול או מוכשר. אבל גם אם זה לא הוגן, תמיד נזכור אותו על הדברים מאותה ההקלטה, על אותן מילים שגילו העדר מוחלט של אמפתיה או הזדהות עם מאבקם של אחיו היהודים.

וזה צריך לעורר כל אחד מאיתנו. כולנו צריכים להיזהר בדברינו. היינו רוצים שהמילים שלנו יעוררו בנו ובסובבים אותנו גאווה, ולא, ה' ישמור, ישובו לרדוף אותנו.