"אנחנו כבר מלאים!", קוראת כותרת למאמר שתוקף, ולא בעדינות יתרה, את אלה שמכנים את עצמם "אניני טעם", ובונים חיים ופילוסופיות שלמות סביב אוכל ובישול גורמה.

הרב נח וינברג היה שואל פעמים רבות, "האם אתה חי כדי לאכול או אוכל כדי לחיות?"

יהיה מה שיהיה סגנון החיים שלנו, כולנו יודעים את התשובה - אנחנו אוכלים כדי לחיות. אוכל הוא אמצעי ולא מטרה.

זה לא אומר שהאוכל לא צריך להיות טעים. זה לא אומר שלא צריכים להגיש אותו בצורה נאה ומושכת. ה' נתן לנו עולם עשיר ואנחנו צריכים ליהנות ממנו, אבל בפרופורציה, במידה ובמחשבה.

הארוחות לשבתות ולחגים צריכות להיות מיוחדות, ואנחנו רוצים שהגוף שלנו יתענג עליהן - אבל רק משום שהמטרה היא להעמיק את הערכתנו לימים האלה ואת הכרת התודה שלנו לאלוקים. האוכל אף פעם אינו עומד בפני עצמו.

אסור לנו לשכוח את העובדה שהאוכל נועד כדי לקיים אותנו, כדי שיהיה לנו כוח לקחת חלק בעיסוקים משמעותיים יותר ולפתח את הקשר שלנו עם אלוקים.

אסור לנו לשכוח את העובדה שהאוכל נועד כדי לקיים אותנו

אברהם אבינו, אהב להזמין אורחים לביתו ולהגיש להם אוכל. הוא היה מנצל את ההזדמנות כדי ללמד אותם להכיר מהו מקור המזון, דרך אמירת הברכות. האוכל מעולם לא עמד בפני עצמו.

תוכניות הבישול מאוד פופולאריות היום, וחלק מהילדים חולמים להיות שפים מפורסמים כשיגדלו. והאמת, לעומת תוכניות טלוויזיה אחרות, תוכניות הבישול תמימות יחסית, חוץ מזה שהן ממשיכות לקדם תרבות של אכילה (זאת אומרת לא סתם אכילה אלא יותר האבסה!).

המאמר הנזכר לעיל, מתאר תופעות שהדרך היחידה לתאר אותן היא אורגיות אכילה, וכל המרבה הרי זה משובח. לבד מהשלכותיה הפיזיות של הגרגרנות, יש גם ציווי רוחני לא לשקוע באכילת יתר, לא להניח לגוף שלנו לשלוט, לא להציג לראווה את התיאבון שלנו.

"אניני הטעם" של העולם הפכו את המזון – הגידול, ההכנות, האכילה – לפילוסופיה או לדת. הם עסוקים תמיד בחיפוש אחר חוויית הטעם הבאה, אחר דרך חדשה לבשל (גסטרונומיה מולקולארית, מכירים?), אחר הארוחה המושלמת...

הרבה יותר מדי זמן מושקע בסיפוק צורך גופני פשוט. אנחנו לומדים שהתורה נרכשת בלחם ומים, ושסיפוק יתר מסיט אותנו מהמטרה ומוביל אותנו לדרך הלא נכונה.

גילוי נאות: אני עצמי מנהלת אתר בישול, אולם אני מאמינה, ומקווה שאיני טועה, שהוא עונה על המטרה ליצור ארוחות נאות למשפחות שלנו, בפרט לשבתות וחגים, שיעזרו לרומם את החוויה ולרומם את הנשמה – ולא להיפך.

איננו זקוקים לעוגת השכבות המושלמת, למרות שאנשים יוצאים למסעות חיפוש ברחבי העולם, כדי למצוא אותה. אני מסתדרת מצוין בלי המבורגר מושלם, מרק בצל צרפתי מושלם או טעם מושלם של גלידה (למעשה, תנו לחשוב שוב על הגלידה!), ואני בהחלט לא מוכנה להפוך את זה לעבודת החיים שלי!

גילוי נאות (2): אני אוהבת לבשל. אני אוהבת לנסות מתכונים חדשים ולהגיש את האוכל בצורה נאה, אבל אני לא רוצה לבלות יותר מדי זמן בדיבור עליו או בהתעסקות אובססיבית בנושא (למי יש זמן?).

אני חושבת שבסופו של דבר מה שמטריד ב"אניני הטעם", כפי שמתואר במיוחד במאמר הנ"ל, הוא לא רק עיוות הפרופורציות (לחיות כדי לאכול) אלא חוסר הרגישות לעיוות, וחשיפה פומבית מוגזמת של סיפוק צרכי הגוף.

רעב הוא צורך גופני וסיפוקו בפרהסיא מקובל מבחינה חברתית, אולם אין להסיק מכך שסיפוק מכל סוג ומין מקובל וראוי. ראוי להסתיר את הצרכים הגופניים שלנו תחת מעטה, במידת האפשר, ולספק אותם בשקט ובלי תרועת חצוצרות.

תיהנו מהארוחות שלכם, בקשו מתכון, אל תשכחו להחמיא למארחים ולהביע הכרת תודה – אבל אז המשיכו הלאה. יש כל כך הרבה מה לעשות, כל כך הרבה צרכים חשובים להתמודד איתם בעולם כמו שלנו. ואני אשמח להסתפק בעוגת השכבות הכמעט-מושלמת.