בעלי ואני אוהבים לסייר בשכונות שונות בעירנו. לכל אחת יש סגנון שונה, מראה ייחודי – ואפילו סוגי אנשים ששכיח למצוא באותו האזור. טיול כזה יכול להיות "דייט" מצוין של אחר צהריים – והמחיר שווה לכל נפש. אלא אם אנחנו מבלים יותר מידי זמן בתוך אחד מאותם בוטיקים מגוחכים שעל פניהם אנחנו חולפים...

לפני מספר ימים נכנסנו לחנות תכשיטים קטנה. בעל הבית, שהבחין בכיפה על ראש בעלי, התחיל לשוחח איתו על ענייני יהדות. הוא היה חביב וידידותי – אך אז החלה שיחת המכירות. הוא כבר יצר איתנו קשר, והיה לנו קשה מאוד להתנגד. אבל הוא גם רצה למכור לי כמה זוגות עגילים. והוא המשיך להראות לי זוג אחרי זוג אחרי זוג... חשתי רגשות אשמה שאני לא קונה כלום, ובקושי הצלחנו להימלט בלי לפגוע במאזן הבנקאי שלנו. נשמע מוכר?

מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצבים כאלה? קשה להיות ידידותיים אבל נחושים.

וריאציה אחרת של המוטיב הזה קרתה לי כשנכנסתי לקניון הקרוב כדי לקנות כמה מתנות לחג. מוכר מדוכן קטן פנה אלי ואמר שהוא היה רוצה לשאול אותי כמה שאלות בקשר לחג. המורה ליהדות שבי ענתה בשמחה לשאלותיו. אבל ברגע שהתשאול הסתיים, הוא התחיל להציג בפני את המוצרים שלו. ניסיתי לחלץ את עצמי בנימוס, אולם בסופו של דבר כשזה לא הצליח, פשוט הסתלקתי משם כשהמוכר צועק אחריי.

האם הייתי רעה? נראה שידידותיות ונחישות לא עובדים ביחד.

ואם מדברים על התחמקות מנומסת, אתגר מיוחד מתעורר מול אנשי הטלמרקטינג ונציגי ארגוני צדקה. אני יודעת שהם מנסים להתפרנס, ואני מכבדת אותם על כך. אני יודעת שזו אינה דרך קלה להרוויח משכורת, מה שגורם לי להעריך אותם אפילו יותר. אבל איך אומרים לא? לפעמים אני מרגישה כאילו שאני מנהלת משא ומתן באמצע השוק... אז אולי 180₪, או רק 36, או לפחות ח"י? מה אם אני רק אשלח לך מעטפה ותשלמי כשתוכלי. ומה אם....?

אני באמת, באמת לא רוצה לטרוק את הטלפון למישהו בפנים. אני יודעת שהם פשוט עושים את העבודה שלהם. אבל איך אפשר לשדר להם 'לא' החלטי, בלי להיות רע? בלי להרגיש רגשות אשמה?

לא נוכל לבזבז כסף בניגוד לרצוננו, ובכל זאת, עלינו להתייחס בנימוס ובידידות לאדם שמצידו השני של הקו

עסקאות כספיות עלולות לחבל במערכות יחסים, באופן שקשה יהיה לתקן אותן. במשך שנים רבות, חברה טובה שלי הייתה סוכנת נסיעות (מונח שכמעט חלף מהעולם). היא תמיד כעסה כשהחברות שלה לא ארגנו את הנסיעות שלהן דרכה. אבל היא כעסה גם כשהן כן עשו את זה ופנו אליה עם כל התלונות ודרישות הפיצויים שלהן.

אני מחפשת אחר תשובת פלא לדילמות הללו. האם יש דרך "נכונה" להסתלק? "גישה אחת" שמתאימה לכולם כיצד לרדת מהקו?

או שגם כאן, כמו בכל דבר אחר, תלוי במצב. אנחנו צריכים לפעול על פי התחושות והערכים שלנו. לא נוכל להרשות לעצמנו שילחצו עלינו לבזבז כסף בניגוד לרצוננו – אפילו עבור ארגון צדקה – ובכל זאת, אנחנו עדיין צריכים להיות ידידותיים ומנומסים לאדם מהצד השני.

בחלק מהנסיבות הללו לא כל כך פשוט לשמור על נימוס. לפעמים אנחנו מאבדים שליטה. לפעמים אנחנו מתפרצים בתסכול. אבל אם נגלה שליטה עצמית, אם ננהג מתוך אכפתיות והתחשבות, נכבד את עצמנו ואת הערכים אותם אנו מייצגים.

אנחנו לא חייבים לקחת חלק בפעולות הרואיות כדי לשנות את העולם. אנחנו פשוט צריכים לנהוג בהגינות ויושרה– דבר הרבה פחות קל ממה שזה נשמע. ודווקא משום שזה כל-כך קשה, זהו מבחן האישיות האמיתי, בזה נמדד הביטחון העצמי האמיתי שלנו ולא ביטחון שטחי שמפגין עצמה כלפי חוץ, אך חלש מבפנים. 

נהיה חזקים כשנדע לומר לא. ונהיה יותר חזקים כשנדע לומר את זה בנעימות וידידות.