האם יש סיכוי שהנושא הזה ירד אי פעם מהפרק? האם יגיע היום שבו הם לא יהיו חייבים [נא לקרוא בשילוב המתאים של התבכיינות ותחנונים] בגדים חדשים? האם לנצח לא יהיה להם "שום דבר ללבוש"? האם באמת ל"כולם" יש ורק הילדים שלנו הם המקופחים היחידים או שאולי תחושת העוול שלהם מוגזמת (לא יתכן) ופשוט אופיינית לגיל ההתבגרות? והאם "יציאה לקניון" אמורה באמת להיות בילוי?

שאלות אלה ודומותיהן מטרידות מאז ומעולם הורים ברחבי העולם.

אנחנו חיים בעולם שבו בני האדם נשפטים על פי המראה החיצוני שלהם. אנחנו חיים בעולם שבו לבגדים יש כוח רב, שבו אנשים 'מתלבשים להצלחה' ושבועונים מכריזים על עשרת הגברים והנשים בעלי הטעם הטוב ביותר בלבוש (ומשפילים את עשרת בעלי הטעם הגרוע ביותר). אנחנו חיים בעולם שבו בני אדם לא סתם מתלבשים, אלא מביעים "גילוי דעת אופנתי". עולם שבו תחושת הערך העצמי מתקשרת מייד לבגדים שאנו לובשים.

הטרנד ההרסני הזה מגיע לשיאו בגיל ההתבגרות, והוא אחראי על ההבעה המוטרדת בה אנו מבחינים בפניהם של הורים למתבגרים.

כיצד נוכל לסלק את גורם הלחץ הזה ממערכת היחסים שלנו עם הילדים? כיצד נוכל ללמד אותם להגביל את רצונותיהם החומריים?

  1. זה מתחיל בנו. אם אנחנו מתעמקים בחוברות אופנה או מתמקדים בטרנדים האחרונים, אם הארונות שלנו מלאים בבגדים חדשים, אז כל ההרצאות שלנו על איפוק וריסון נשמעות ריקות מתוכן. אם אנחנו מבלים את זמננו החופשי בשופינג, אם אנחנו רק "קופצים לקניון" לעתים קרובות, אז המסר ברור. אם אנחנו מתנהגים כך, אז למה שהם לא? בכל תחום, בכל שלב של הורות, אותו עיקרון נכון חוזר על עצמו שוב ושוב - אנחנו מהווים דוגמא אישית לילדים שלנו, וזה אמור לעורר את כולנו לחשוב.

  2. אם נכון שבאמת (דבר שקורה רק לעתים נדירות) "לכולם יש", לא תמיד ניתן או אפילו נכון לגרום לילד שלנו להרגיש יוצא דופן. אחד המורים שלי הודה פעם שהוא טעה עם הבנות שלו. ברוב מאמציו ללמד אותן לצמצם את שאיפותיהן החומריות, הוא הגביל מאוד את קניותיהן. התוצאה, כך הוא מרגיש, הייתה פגיעה מסוימת אך משמעותית בביטחון העצמי שלהן. זהו איזון עדין, ושני ההורים צריכים לעבוד יחד.

  3. לא היינו רוצים שהנושא הזה יהרוס את מערכת היחסים שלנו עם הילדים או יזיק לה. מערכות היחסים שלנו עם ילדינו שסובלים מקשיים בלימודים, עלולות להצטמצם באופן הרסני למאבקים סביב שיעורי הבית. עם בני העשרה שלנו, אנחנו מסתכנים בהתדרדרות למריבות על בגדים – הכמות, ההתאמה, המחיר. זה לא אמור להיות מאבק כוח, אלא הזדמנות לשיחה על נושאים חשובים כמו ערך הכסף, הגבלת הרצונות החומריים שלנו, ועל כוחו של הלבוש לשדר מסר של מי אנחנו ומה אנחנו מעריכים.

  4. שיעורי חיים חשובים רבים טמונים בנושא זה, ואחד החשובים שבהם הוא הצורך להבחין בין רצונות לצרכים. האם נוכל ללמד את ילדינו להבין את ההבדל העדין בביטחון שכל צרכיהם יסופקו, אבל לא כל רצונותיהם? האם נוכל להבהיר את הערך שבהצבת מספר גבולות לתאוותינו, או עד כמה חשוב לרכוש שליטה עצמית?

  5. ברמה הפרקטית, שמעתי (ואפילו ניסיתי) פתרונות אחרים. אחת מחברותי פתרה את הבעיה על ידי נתינת תקציב ביגוד למתבגרים שלה. פעמיים בשנה היא נותנת לילדים שלה סכום קבוע (סביר אך לא מופרז על פי הערכתה, מצומצם להחריד לדעתם) ואומרת, "זה לששת החודשים הבאים. השתמשו בו לפי שיקול דעתכם".

לא רק שזה הופך את ילדיה לאחראים יותר (וגורם להם לחשוב פעמיים לפני שהם קונים עוד חולצה), זה גם מוציא את כל הנושא ממערכת היחסים בין ההורה לילד, ומשחרר אותם להיאבק במקום זה על נושאים אחרים!

חברה אחרת הציעה פרויקט משפחתי. תמורת שנה בה הם מקריבים את כל המותרות, מוותרים על ה"רצונות" וקונים רק את ה"צרכים", הם יחסכו את כספי ה"רצונות" לטיול רציני. בצורה המתוחכמת הזאת, כל אחד מבני המשפחה למד להבחין בין רצון לצורך – וגם קיבל תגמול הולם.

בלתי אפשרי ליצור קריטריונים אובייקטיביים. היכולת הכלכלית משתנה ממשפחה למשפחה. הצרכים שונים בין חברים. התאוות שונות אפילו בין אחים. אבל אנחנו יכולים להתחיל לשוחח ולגלם דוגמא להתנהגות הרצויה. ובנוסף, כמו בכל דבר אחר בחיים ובמיוחד במה שקשור למתבגרים - תמיד כדאי להתפלל!