שאלה שהופנתה אלי

אני בת 42, נשואה 12 שנים ואם לשלושה ילדים בני – 4, 7 ו-10. גדלתי בבית שבו היה עלי לעשות חלק ניכר מעבודות הבית, ושבו גם צעקו ומדי פעם אף החטיפו לי מכות. החלטתי לא להיות בשום פנים ואופן כמו אמא שלי, ולגדל את ילדיי בלי מטלות ובלי עול ושינוחו ויראו טלוויזיה כשבא להם, ישחקו משחקי ספורט, ויהיו שרויים בחדווה ובידיעה שאני אוהבת אותם.

אני משחקת איתם אחרי העבודה (אני רואת חשבון שעובדת הרבה שעות), ואני יוצאת איתם לפארקים, לסרטים ולאירועי ספורט. אני מרשה להם לבלות שבתות אצל חברים ואף להזמין את חבריהם אלינו. הייתי חושבת שהם יהיו מה שכל כך קיוויתי עבורם - מאושרים. אבל הם לא. הם אומללים.

ודאי שהם שמחים כאשר הכל תואם באופן מושלם את רצונותיהם (קרי: בדיוק כפי שהם רוצים ואפילו לא טיפ טיפה שונה), אך בכל רגע נתון הם כועסים עלי, על אבא שלהם או זה על זה. שום דבר לא טוב עבורם, ושום דבר לא מספיק להם. הם חצופים, והם כמעט אף פעם לא שומעים בקולי או בקול בעלי. הכל – ואני מתכוונת להכל – מתנהל בויכוחים ובמשא ומתן.

אני דואגת לכל צרכיהם. אני מלבישה אותם גואגת לכל צרכיהם, כל מה שהם צריכים לעשות זה לצעוק "אמא, שתיה קרה! אמא, עוגיות!" ואני מביאה להם כשהם ישובים וצופים בטלוויזיה. הם לא צריכים לכבס או לערוך שולחן או אפילו לסדר מיטות, ואם אורח בא ומעיר לאחד מהם, "אתה זרקת את זה, למה שלא תרים?" הם עונים, "לא. לא צריך", או "למה?" או "זה התפקיד של העוזרת", והם מאוד מביכים אותי.

בקיץ האחרון יצאנו לחופשה ארוכה ולמרות כל האטרקציות בהן ביקרנו, הם כל הזמן כעסו, ואני הייתי אומללה. כל מה שרציתי היה שהילדים שלי יהיו מאושרים, שהם ידעו שאני אוהבת אותם ושהם יאהבו אותי – אבל לא זה מה שיצא. מה הבעיה שלהם? כיצד אוכל לגרום להם להבין כמה ברי מזל הם, וכמה עליהם להודות לי ולדעת שאני אוהבת אותם? אני כבר ממש לא מסוגלת יותר, ואני צועקת עליהם כמעט כמו שאמא שלי צעקה עליי. והם אפילו לא מקשיבים. שום דבר לא עובד.

אמא-שטיח-רצפה

 

,לאמא-שטיח-רצפה

מצטערת מאוד, אבל המקרה שלך דורש שיחה קשה, קודם כל איתך. את מביאה לילדייך עוגיות ושתיה כשהם ישובים מול הטלויזיה?! את לא עושה איתם שום חסד, את מזיקה להם! ילדים (ומבוגרים) צומחים מתוך אחריות. הם זקוקים למשמעת, הם זקוקים למסגרת, הם צריכים להאמין שהם מסוגלים להסתדר לבד, ואת מונעת מהם באופן שיטתי את האפשרות הזאת.

אני מבינה את הרצון שלך לא לחזור על הניסיון האישי שלך, אולם תחושת מחויבות, יכולת לקבל אחריות ועמידה בכללים, חייבות להינטע בכל אחד ואחת מאיתנו. פשוט לא חייבים לעשות את זה באמצעות מכות וצעקות.

יש הבדל גדול בין רשימת מטלות תואמות גיל, שתחולק בין ילדייך, לבין חיים בסגנון סינדרלה

ויש הבדל גדול בין רשימת מטלות תואמות גיל, שתחולק בין ילדייך, לבין חיים בסגנון סינדרלה.

אחד הדברים שדרכם ילדינו חשים אהובים, הוא הקווים המנחים וההגבלות שאנחנו מציבים עבורם. גבולות מראים להם שדווקא אכפת לנו מהם, גם א-לוהים עושה איתנו גדרים וגבולות, כדי לחנך אותנו להיות בני אדם בוגרים בעלי בחירה.

דרך נוספת לבטא אהבה היא דרך הפגנת האמון שלנו ביכולותיהם. הם יכולים לדאוג לעצמם בדרכים רבות, ואנחנו יכולים לעזור להם לרכוש ביטחון בכל צעד קדימה.

אני בטוחה שאת אוהבת את הילדים שלך. ואני מבינה מדברייך שאת במצב נורא - איבדת יציבות ואת מתוסכלת וממורמרת.

אבל עדיין לא מאוחר מדי - את יכולה להתחיל לומר לילדים שלך, "אני אוהבת אותך ולכן אני לא אשא אותך למיטה, אלא אעודד אותך שתלך לשם בעצמך"; "אני אוהבת אתכם ולכן לא אתן לכם אוכל כשאתם צועקים אל אמא, אלא אלמד אתכם איפה וכיצד אתם יכולים להשיג אותו בעצמכם (שלא לדבר על לפנות אל אמא בצורה מכובדת!)"; "אני אוהבת אתכם ולכן כבו את הטלוויזיה בזמני הארוחה, שבו סביב השולחן ותשוחחו זה עם זה". בהתחלה זה אולי יישמע מוזר, ואולי גם כדאי להושיב את כל הילדים לשיחה ולהודיע להם שמהיום דברים הולכים להשתנות. אולם תוכלי להצליח אם תתמידי ולא תחזרי להיות אותה האם כמו קודם.

את לא מספרת איך בעלך משתלב בתמונה. כפי הנראה הוא הניח לך לנהל את העניינים, ואני מקווה שהוא לכל הפחות יתמוך במערכת החדשה והיותר בריאה שלך.

בתחילה זו תיראה אהבה קשוחה. אולם בסופו של דבר תזכי במה שרצית, וילדייך יודו לך.

אמונה